סיפורים קצרים ומקאמות

תקופת הקורונה  2020- 2022

The flood is back

 

 

It appears the flood is back once again…

One day God turned to big brother, and said to him,

“Build yourself an ark and shut yourself in.”

Thus did God in many, many places,

Imprison people, closing doors in their faces.

For without any warning, from China there came,

(That land with more people than anyone can name…)

A tiny thing, infinitesimally small,

That turned out to be a monster that could make nations fall.

People had no clue, they just didn’t know,

That where that thing was, you’d better not go.

But the devilish monster went roaming afar,

Afflicting sons of Jacob and sons of Hagar…

Some got sick, others upped and died,

And experts declared ‘a pandemic’s arrived.’

Instructions were issued: all must wash hands,

With soap and with water, you must heed the commands.

But washing solved nothing, the death toll increased,

For the monster, it seemed, on humans did feast.

So experts round the world began to take pity,

On suffering sufferers in town and in city...

“To stop this monster between humans from going,

Close off your nostrils and keep the virus from flowing.”

The way to do it, is wear a mask on your face,

And beware of gathering all in one place.

But soon it was clear that masks weren’t enough,

The devilish virus was tougher than tough.

He wandered and infected folks everywhere,

They tried hard to stop him, but the monster didn’t care.

So all the world leaders gathered together,

They had to do something, this disaster to weather.

“No more flights” came the decree,

“Human lives are not in some random “lottery”,

And those who had recently come back on a flight,

Must isolate at home, both morning and night.

Yet despite what these harsh measures could do,

The number of infections just grew and grew.

Doctors and clinics begged for assistance,

And the economy was found to have little resistance,

Religious folk held rites with numbers small,

While banks and capitalists bought nada at all.

There was a sense of Gog and Magog,

As the demon virus spewed out of hell’s fog.

And only the ark, the house of big brother,

Sailed calmly along - on sand, not on water.

And thanks to the stolid defense from within,

The monster virus hasn’t found its way in…not yet.

For the end of this horrific tale has not yet unfolded,

And much more to come remains to be ‘tolded.’

To the writer of these lines, the finale’s unknown,

It seems the flood’s back! - and we’re all on our own…

המבול אולי חוזר

10/3/2020

 

יום אחד פנה אלוהים אל האח הגדול,

ואמר לו "בנה לך בית, תתנתק מהכל."

וכך עשה אלוהים גם בארצות הניכר,

כלא אנשים בבתים ואת הדלתות סגר.

וללא אזהרה מוקדמת, דווקא בסין,

שהיא ידועה כארץ רבת אוכלוסין,

שיחרר האלוה מין ייצור כזה זעיר,

סוג של מפלצת שאף אחד לא הכיר.

אנשים לא הבינו, לא הייתה להם דעת,

שבמקום בו היה הייצור, אסור לגעת.

והמיפלץ שאך נברא החל יוצא ומטייל,

אינו מבחין בין בני יעקב לבני ישמעאל.

אנשים החלו לחלות ונזעקה האקדמיה,

אחרי בדיקה הם החליטו שזו אפידמיה.

 

 

 

פורסמו הנחיות שיש לרחוץ הידיים,

להשתמש בסבון ולשטוף טוב במים.

ניקיון הידיים לא פתר דבר, התחלואה רק גברה,

ונראה שהמיפלץ טרם אמר את מילתו האחרונה.

אז התעשתו המומחים ברחבי התבל,

נכמרו רחמיהם על כל אדם שסובל.

"אנו נמנע מהמיפלץ בין בני אנוש לעבור,

את הלוע והנחיריים של כל אדם נסגור."

אמרו והנחו לחבוש מסיכות על פנים,

ולא להשתתף במפגשים של המונים.

ואז התברר דבר מה עצוב ומפחיד,

אף אמצעי את המיפלץ לא החריד.

הוא נדד והתנחל אצל בני היקום,

לניסיונות לעצור אותו היה אטום.

עכשיו התכנסו כל מנהיגי העולם,

היו סימנים לאסון וזה נגע לכולם.

הוחלט להשבית את כלי הטיס,

חיי אדם הם לא הגרלה בפיס,

 

 

 

ומי שמחוץ לארצו לאחרונה ביקר,

יבודד בביתו, רק עם עצמו יוותר.

למרות האמצעים הקשים שננקטו,

גדל מאוד מספר האנשים שנדבקו.

הרופאים ובתי המרפא התחננו לסיוע,

הכלכלה נמצאה נשענת על יסוד רעוע,

פלגים דתיים קיימו טכסים בלי מניין,

אצל הבנקים ובעלי ההון קטן הקניין.

הייתה מין תחושה של גוג ומגוג,

כמו יצאו השדים מהשאול לחגוג.

ורק התיבה שהיא הבית של האח הגדול,

שטה ברגיעה לא על מים כי אם על חול.

ובגלל האטימות המזהירה של תושביו,

לא הסתנן ביניהם המיפלץ, עד עכשיו.

וסוף האירוע המחריד שתואר,

ועוד רבות בעתיד עליו יסופר,

לכותב השורות האלה, הסוף אינו ידוע,

נראה לו שהמבול חוזר והוא אינו רגוע.

חמי במסכה.jpg
חמי וצביה פסח 20.jpg
i'm an image title
press to zoom
i'm an image title
press to zoom
i'm an image title
press to zoom
i'm an image title
press to zoom
1/3
i'm an image title
press to zoom
i'm an image title
press to zoom
i'm an image title
press to zoom
i'm an image title
press to zoom
1/3
 2017     זיכרון בסלון של ותיקי הוד השרון

 הסתכלתי ימינה ושמאלה, וגם בתאריך       

מסתבר שאת גילו, קשה לאדם להעריך.

גם אני נושאת עלי שנים, וגם רבו מעשי,

שני דורות יש אחרי ויש הורים מאחורי.

אני גדלתי בצילם, ינקתי תודעה מסיפורם,

ולא בקשתי שיפסיקו, לא עייפתי אף פעם.

הורי, גם הם היו באודים העשנים,

הם לא הבינו, לא היו כלל אשמים.

ניצלו בשן ועין, משפחתם הייתה ואין,

באו ארצה, בנו ביתם, אמי אתי עדיין.

לדורות שמחלצי נולדו, חשבתי לתומי,

אספר על העבר כל עוד הגות יש במוחי.

אכן מאז אני מספרת, מדברת ומתארת,

את סיפורי הורי, להעביר, אני חותרת.

החלטנו יחד להכריז על יום אחד מידי שנה,

יום שבו נזכור, נכבד את כל מה, שהשתנה.

ובכך גם אותם יהודיות ויהודים צעירים,

גם אלה שטרם נולדו, נדאג שהם זוכרים.

כך נבטיח שיצוין יום הזיכרון הזה, לעד,

ערובה לכך, שעמנו לא ילך יותר לשמד.

 יום השואה 2017           צביה ומנחם משגב

"מה תעשה כשתהיה גדול ???"

עוד בהיותי חובש ספסל בגימנסיה,

ואת הכסא שלידי מילאה אז חסיה,

נעורה בי התשוקה לערום במילים,

ורז, המורה לספרות סיפק לי כלים.

זכורה לי תחרות בכתיבת חיבור,

רז הנחה לשקול מילים בסיפור.

חשתי כמו בית שמחפש שיר,

ונמנעו ממנו המילים לתחביר.

השתדלתי לכתוב בהתאם לפסק,

כתבתי פחות ממה שהמוחק מחק.

ובסוף אכן זכיתי בפרס הנחשון,

גלובוס עליו נחרט "פרס ראשון".

רז הקריא לקהל שישב מסביב,

את שכתבתי על עירי תל אביב,

רז מהבמה באירוע,

ביקש שאסביר לקהל ללא חשש,

מדוע להוסיף לתל-אביב את "רבתי",

חשתי נדרש?

זה היה כנראה אירוע מכונן

בבניית עתידי כסופר,

ולראייה, לא שכחתיו

ועכשיו לך אני אותו מספר.

עליסה וחיפושיה אחרי ה-ג'י פוינט

אך החמור באתונו דבק בעוצמה,

ועליסה במבוכה עין אחת עצמה,

"לא ילדתי וורודת הלחיים,

כבר ניסיתי היום פעמיים,

ואתונו של בלעם תהיה לי לעדה,

שהחיפוש בעומקים היה לי לזרה.

תנסי אולי את אל הים לשאול,

נפטון הרי ידוע כ"מין" כל יכול".

פשטה עליסה את שמלתה,

ולבשה חוטיני בצורה מפתה,

נכנסה בין אדוות הגלים שבים,

ולמרות הצינה, לה, היה חם.

נפטון האל שהמתין לה בים,

על נימפה כזו כלל לא חלם,

וכאשר גווה של עליסה במים טבל,

אונו של נפטון האל, פי שניים כפל,

הוא חבק לעליסה בת התמותה,

שלבשה חוטיני בצורה מפתה,

ובעזרת האל שיאים עליסה מיצתה,

ולצאת מהמים יותר לא רצתה.

"ג'י פוינט, אל ים אדיר כוח,

האם הגעתי או עלי עוד  לטרוח"?

"עליסה בת נימפה – קצף הגל,

למצוא את הג'י גם אתי זה לא קל,

אך אני אתן לך כתובת של צוות מומחים,

גרים שם הצ'יפן דיילס שבג'י מתמחים,

את מוקד חיפושיך הם מכירים מקרוב,

לכן מהרי עליסה ויבשי שערך הרטוב,

שימי פעמייך אל הדיילס, לשם יעודך,

ובעזרתם את הג'י פוינט תמצאי בגופך.

וכך נפרדה עליסה מנפטון האל,

ועלתה על מטוס לארץ ישראל,

כי שמעה שהדיילס עשו עליה,

ועליסה עיניה בורקות בציפייה.

ובערב קיצי לח שהאוויר בו מבושם,

הצ'יפן דיילס ועליסה על חציר באסם,

ועליסה תחינתה אליהם שוטחת,

אנא, את הג'י, אני בציפייה נמתחת,

והחברה מסובבים אותה בנחת,

מכופפים את גבה והיא נאנחת,

ואז כשעליסה בתנוחה הנכנעת,

מתחילים החברה לאט בה לגעת,

ותוך מספר דקות ובסערת איתנים,

עליסה מרחפת בין נוצות וכוכבים,

והיא ידעה, הרגישה, הגיעה אליה,

לנקודה של הג'י, לאביונה של חייה.

כאשר שבה עליסה ממסעותיה בארץ הפלאות,

וראשה סחרחר עליה מכל ההרפתקאות,

הבינה שלא כל יצריה באו אל סיפוקם,

וסיפור הרפתקאותיה עדיין לא הושלם.

 

בתבל עוד נותרה נקודה ואתר,

שאיש את סודה לא חקר ופתר,

זו תהיה השליחות שלי בעולם,

החליטה עליסה ונפרדה מכולם.

 

היא פשטה את בגדיה,

כבסה לבניה,

ובאמבט ריחני טבלה את גופה.

היא מרטה את ריסיה,

גילחה את רגליה,

ולמסע הגילוי יצאה בתנופה.

 

היא זכרה חלום שחלמה לעתים קרובות,

שריגש והסעיר אותה בעיקר בלילות,

ובחלום נקודה ושמה ג'י מתחמקת,

ועליסה במאמץ לאתרה נאנקת.

 

היא ריחפה בקלילות דרך שדות ואחו,

ופגשה בשפנים שעל אהבה הם שחו.

"היכן את ג'י פוינט אמצא, התדעו"?

נבוכו השפנים ואזניהם סמקו,

"אנו הרי תמיד גומרים במהירות,

וכך קשה לזהות נקודה בבהירות".

אך אולי השכנים שממול במרפסת,

תשאלי את הבעל האשה קצת כועסת.

פנתה עליסה ונגשה לאדון הנדון,

שישב לו בגזוזטרה ושחק בכידון,

"אדוני המכובד ולדברי השפנים גם מנוסה,

הלי תראה את ג'י פוינט הלכה למעשה"?

"הו, נערה קוקטית שכמוך,

לו רק ידעתי כיצד לתמוך,

בכלי המנחה ששימשני רבות,

הייתי מחפש אתך אושר עד כלות,

אך אולי תשאלי אצל החמור בן העיר,

שלדברי האתון זוגתו, הנושא לו נהיר".

פנתה עליסה לחמור כולה נרגשת ונסערת,

הרי מידותיו של החמור ידועים לתפארת,

ובודאי לו ניסיון ארוך ומספק,

עם אתונות אין ספור ללא ספק,

יוכל אולי החמור לסייע לה להגיע,

ועליסה תדע תודה איך להביע.

אחרי החגים

עם חלוף החגים כשהסתיו בהם מזנב,

כמו בכל השנים אחר עברי אני עוגב.

רגעים קסומים שיוותרו לנצח בזיכרון,

מתי בילדותינו צולם הצילום האחרון? 

 

איך צבאנו לבושים במיטב מלבושים, 

ברחבת היכל תפילות במבטים נחושים.

נשים, אימהות, מסדרות צעיף ואדרת,

כל עין צופייה לרקיע, כוכבים סופרת.

 

אני זוכר איך מיהרנו אל הבית לחזור,

יתד ראשונה בסוכתנו, לקבע ולגמור,

ולמחרת גם סכך וקישוטים לארוג,

היה בזה ריגוש וגם טעם כה מתוק.

 

כן, החגים בקהלינו היו עונה בוערת,

השנה הבאה הבטיחה התחלה אחרת.

אז, לא ידענו אף פעם למה לצפות,

רק הלב, הגביר את קצב הפעימות.

 

מעולם לא התאכזבנו, לא הבטנו לאחור,

בילדותנו, יום האתמול היה חור שחור.

הייתה לנו כמיהה לתהילה של יום המחר,

ניתן היה לזהות זאת על פניו של כל מכר.

 

והיום התברר, אכן לא נזרע בעינינו חול,

צמחנו להיות דור למופת, הגשמנו הכול.

אומנם את חלומותינו, הילדים לא מעתיקים,

אבל כולנו לפלא שקורם סביבנו, מרותקים.

 

החיים, המדינה והתפתחות המדעים,

כל מה שקורה היום, זו תוחלת חיים.

אין צורך עוד לספור כוכבים,

הם שופעים בחיינו ומככבים.

עם חלוף החגים כשהסתיו בהם מזנב,

כמו בכל השנים אחר עברי אני עוגב.

רגעים קסומים שיוותרו לנצח בזיכרון,

מתי בילדותינו צולם הצילום האחרון? 

 

איך צבאנו לבושים במיטב מלבושים, 

ברחבת היכל תפילות במבטים נחושים.

נשים, אימהות, מסדרות צעיף ואדרת,

כל עין צופייה לרקיע, כוכבים סופרת.

 

אני זוכר איך מיהרנו אל הבית לחזור,

יתד ראשונה בסוכתנו, לקבע ולגמור,

ולמחרת גם סכך וקישוטים לארוג,

היה בזה ריגוש וגם טעם כה מתוק.

 

כן, החגים בקהלינו היו עונה בוערת,

השנה הבאה הבטיחה התחלה אחרת.

אז, לא ידענו אף פעם למה לצפות,

רק הלב, הגביר את קצב הפעימות.

 

מעולם לא התאכזבנו, לא הבטנו לאחור,

בילדותנו, יום האתמול היה חור שחור.

הייתה לנו כמיהה לתהילה של יום המחר,

ניתן היה לזהות זאת על פניו של כל מכר.

 

והיום התברר, אכן לא נזרע בעינינו חול,

צמחנו להיות דור למופת, הגשמנו הכול.

אומנם את חלומותינו, הילדים לא מעתיקים,

אבל כולנו לפלא שקורם סביבנו, מרותקים.

 

החיים, המדינה והתפתחות המדעים,

כל מה שקורה היום, זו תוחלת חיים.

אין צורך עוד לספור כוכבים,

הם שופעים בחיינו ומככבים.

נשף העברית

(מפגש 'חבורה שכזאת' בנושא "חידודי לשון", אוגוסט 2016 )

ישבו האותיות וסביבן גם הניקוד,

דנו והסיקו שביניהם חסר ליכוד.

נמצא שחסרה להם חברותא מבוססת לב,

ועם השיבה בשיערם, זה היה גילוי כואב.

"ראשית יש לבחור מנהיג לפורום,

כזה שמקובל על כל הקוורום."

כך את השיח פתח מר קמץ,

מתוך הפינה שבה הוא רבץ.

"אני לא שם זין," כך האות השביעית,

"מה שחשוב שתהיה תוצאה מעשית."

"עשיתי לך לייק," אמר הסגול לזין,

"אם אתה זורם עם זה, עשה לי עין."

"טוב, באין מתנדב אהיה אני המנהיג,"

אמר בכובד ראש גמד ושמו חיריק,

"סבבה, הורס" אמרה הלמד, "אחלה" הוסיף גם היוד,

הציירה צעק: "לא נתקדם כלל עם כזה אטיטיוד."

בפינה נסתרת מעין, דנו ביניהם צדי ומם סופית,

"בטירוף שלי אני קרועה עליך" כך המם העגבנית,

"את נשמה, כוסית, ונראית מזה מגניב,"

לוחש הצדי, שיודע גם להיות אדיב.

"תראו את הצדי והמם, ממש חיים בקלטת,

הצדי לא מתבייש כלל, ב'כוונתו' הבולטת."

 

 

חיריק נעמד על השולחן כדי שיראה,

מימינו סמך קשוחה ומשמאלו פה רפה.

"עד עכשיו הלך סבבי בבי," פתח במונולוג,

הוא חפר לכל החברה כמו היה מין גיאולוג.

הקובוץ בחור צנוע - סוציאליסט בדעותיו,

ביקש רשות דיבור, והקהל הסכית עכשיו.

"יש מצב לבלבלה במגוון דעות כזה,

אבל אתם, חיים בסרט ולא במחזה.

צריך לקחת החלטות, אשכרה 'בראבק',

לא יאה לנו להתמסטל מהסנפה של טבק,

יש לחתור להארד קור - לחומר המשובח,"

הסתכל הקובוץ על השורוק והחתף פתח.

"הוא צודק, הוא גם זכאי, חבל על הזמן."

נשמעו קולות  מתוך אותיות הבכל"ם,

בסוף עודדו ותמכו בקובוץ ממש כולם.

התקבלה החלטה שלא להחליט מנדטורית,

ובינתיים למנות רק ועדה סטטוטורית. 

חולם חסר ומלא פתחו בקבוק תירוש,

מחשש שלא יעלה להם השתן לראש.

'ביוש והיוש' היו ברכות הפרידה הכי נפוצות,

"באסה חיים שלי," לחשה המם לצדי בחצות.

לו בולט ולה שקוע

יֵשׁ זוג אחד מכל זוגיים

ויחודו בשני בין השניים

יש בהם בלט וגם שקוע

והם תמיד יוצאים קבוע.

הבלט לשקוע יחפוף עדנה

ולשניים יערב מהחדווה.

לזוג משקל שונה של מוח,

לבלט יש גם עודף כוח.

אך רגש וערמה,

יש לשקוע פי כמה.

תכונות שונות כמפורט לעיל,

ועוד הבדלים , המון להתפעל

הם הדבק של השניים

יוצרי הוג מכל זוגיים.

יש לה שקע ולו בלט

ואם תחפשו בכל החלד,

אין קיימת זוגיות ככלל,

ללא ההפכים הנ"ל.

כאשר לה שקע ולו הבלט,

זה סוד בריאה, זו התוחלת.



 מתוך הביקורת על ספר השירים  בפורטל כיוון הרוח של בית ההוצאה קונטנטו דה סמריק:

"שירתו מהווה שילוב ייחודי למדיי במשקל ובמצלול בין שירת אלתרמן לשירת תור הזהב בספרד....."



 

לקראת העלאת המחזה "ייסורי איוב" בצוותא, ת"א (2005) - מקאמה

עם שקיעת השמש תתהלל כחוגר החשכה

שלמה תבוסת האור והחדווה שבו נשכחה

הי אז עולים מתוך צל וסיוטים

מתוך מחילות של קברי קברים

יצירי שטן, ללא שם וזרע

מעוותים, זבי מוגלה וקרע

הם זוחלים בהמוניהם, על פני האדמה עליה יהלך אדם

הם מתפרסים לכל עבר, סומים אך יודעים את מלאכתם

הם יפלשו ויבלשו בכל כיכר שדה ויער

חושיהם באש הגהנום הפכו חדים כתער

ואז באין מפלט לי וגם אין מסתור מרוע

הקיפוני בני לילית ובהם הריר נוטף מלוע

ואני ידעתי, שתמו להם חיי

אך נעלם ממני מה הוא דווי

 

כמו לפי אות משאול תחתיות

עטו עלי אותם יצירי בלהות

ועוד אני הלום ולא מיין אלא מיראה

ותולעי הרקב אל גופי פרצו בסערה

וכבר אחד לפי נצמד בנשיקה לחה של סרחון קברים

ושניים אחרים פלשו לבני מעי מעכוזי המופקרים

עיני מנוקרות עכשיו במקורן של עורבים מתים

ודמי נינק בשקיקה בשפתי ערווה של ערפדים

 

ואני כבר לא רואה אפילו חושך, אני רואה רק מכאובים

אני יודע שלי גוף יש, אך איבריו עכשיו כבושים

למכאוב שלי יש צליל דק ועולה, פעמים גם סוטה

הפגרים לי קרעו כשער את הפה ורק מוחי מוחה

עכשיו אצל ייצור עלוב הכבד שלי נלעס

אין לי לצפות לנס, אף אנוש עלי לא חס

אלף בני שאול אוחזים עכשיו בשערי

מושכים אל-על והלאה את שאריות גופי

הו אני מופתע, אך מה פתאום קרה

למה פסקו מלאחוז בי, בני עוולה

באלף פגיונות מכאוב הובהר לי והוסבר

כאשר לאדמה הוטח כל שמגופי נותר

ואני את נשמתי סוף, סוף שחררתי לדרכה

ואתם יושבי פינות, תיפול עליכם מארה.


מראה, מראה - ספור אישי קצר

תן לי להריח - ספור קצר

זה קרה ביום אחד, ללא שום התכוונות או הכנה. התלבשתי לקראת יציאה עם זוגתי, ורגע לפני, נעמדתי מול המראה האליפטית שבחדר המגורים. ופתאום, לראשונה, הייתי מודע לכך שכדי שאצליח לראות את כל הגוף, נדרש אני להתרחק מרחק משמעותי מהמראה שעל הקיר. מרחק שקשה ממנו להבחין בפרטים חשובים כמו שערה פרועה על הקרקפת ההולכת ונחשפת או נחיר הזקוק לגיזום עדין. הסתובבתי ימינה והעברתי מבט על המותנים שכיסו את חגורת המכנסיים, על כרסי המשתפלת ועל הצוואר העבה שמשתלב עם החזה המרופד ושניהם פוגשים בגלי הבטן הבולטת. נזכרתי במספר המרשים שהראו המאזניים כאשר עליתי עליהם לפני שבוע, מאה ושלושים קילוגרם בקירוב. המסקנות היו מדכאות, מה שהוביל אותי כמו תמיד לתחושה שאני בעצם קצת רעב וראוי לי לטעום דבר מה לפני היציאה מהבית.

בימים שבאו אחר כך, לא הרפה האירוע מול המראה ממוחי. חשתי שאני עושה שקר בנפשי ומשקיע עמל רב בהרס המערכת שצריכה לשאת אותי עוד זמן רב אני מקווה. אכן כבר אינני עול ימים אבל נותרו לי אי אלו עשורים לחיות.

אחרי שנים רבות של ניסיונות סרק להמעיט באכילה ולמיין את סוגי המזון, היה ברור לי לחלוטין שבמערכה הזו נחלתי תבוסה מוחלטת ואין לי כל סיבה לקוות שניסיונות נוספים יביאו לתוצאות טובות יותר. בלית ברירה פניתי לפיתרון שהציעה המערכת הכירורגית. כלומר לשנות לתמיד את מערכת עיבוד המזון שבגופי ולקוות למהפך באופן השימוש במראה שבחדר המגורים.

באותה תקופה הייתי כולי מרוכז בסיום כתיבת הרומן השני שלי. זה היה ספר שנולד מנבכי הקרביים. הוא דן בילדים יהודיים ששרדו את השואה כשהם מוסתרים במנזרים. לקראת סוף המלחמה נאספו על ידי המודיעין הסובייטי ועברו אינדוקטרינציה כדי לעסוק עבור שולחיהם בריגול בישראל. גיבורי הספר הם אח ואחות. האח התמחה בילדותו במנזר בפיטום חזירים ויצור נקניקים, גם בישראל הוא מתפרנס מייצור נקניקיות. האחות יפיפייה מהממת, עובדת כמזכירה במשרד עורכי דין בתל-אביב. המודיעין הרוסי מפעיל את שניהם באיסוף מידע עד שבשלב מסוים, האח נמצא תלוי על המעיים מהם הכין נקניקיות....  

העלילה מגיעה לסיום בדרמה שאחריה מכשולים נעלמים והאופק מצטייר כאופטימי.

כן, מכל ההתרגשות מהעלילה העסיסית, שכחתי לציין שבשביעי בינואר שנת 2015, נותחתי. קיבתי צומצמה לעשרים אחוז מגודלה הטבעי. הקילוגרמים החלו לנשור במהירות, ולאט לאט התחלתי להתקרב למראה, מצליח לראות בבואה, אומנם מצומצמת יותר אבל שלמה.

שבועיים אחרי הניתוח עמדתי מול המיקרופון בבית יד לבנים בהוד השרון, סיפרתי לקהל שכיבד אותי בטכס השקת הרומן השני שלי, איך נולד הספר.

לא יכולתי להימנע מלאזכר את הפרוצדורה הכירורגית שעברתי כי בקהל התלחששו האורחים על כך שכבר ניתן לזהות בי סימנים ראשונים של רזון שדוף. אז חלקתי איתם את החוויה בקצרה והמשכתי ותיארתי את אבני הדרך שברומן שהושק באותו ערב.

ואז לפתע, מתוך הקהל, נשמע פתאום קולה של גברת עלומה. לא הכרתי אותה אבל פרץ הצחוק שגאה בעקבות אמירתה, הפך אותה מיד לדמות הדומיננטית בקהל. וכך נשמעה הגברת, בקול רם ובתובנה אישית: "אהה, אז בגלל זההה... כתבת את 'קושר המעיים."

לפני.... ו...אחרי



 

"תן לי להריח" היא אמרה, חיוך מפתה מקשט את שפתיה. קירבתי את הקדירה לפניה והיא שאפה את האדים שעלו, בעוד עיניה אינן מרפות מעיני.

"הריח נהדר, עכשיו נותר רק להתאים אליו טעם", פלטה בנימה קנטרנית, הסתובבה והתרחקה לכיוון הסלון.

עקבתי אחרי הילוכה, אוחז באזני הקדירה המהבילה. לא יכולתי להתיק את עיני מתערובת הבדים הצבעוניים שהתנפנפו לכל עבר, יוצרים חיים משל עצמם סביב לאיברים המוסתרים ביניהם.

היא ניווטה בחינניות בין פריטי הריהוט המפוזרים בצפיפות על השטיח. ההליכה ביניהם חייבה הטיית גוף פעם לשמאל ופעם לימין. היא לא השתדלה להלך בין המכשולים, היא חוללה ביניהם, נוגעת, לא נוגעת בשטיח שמתחת. מניפה בתנועות גליות את ידיה לצדדים כמו פורסת כנפיים ושוב אוספת אותן. ואז השלימה את המסלול, נעמדה לשנייה מול הספה בעלת הריפוד בצבע היין, וסקרה אותה במבט לא מחייב, כמו ראתה עליה איזו דמות דמיונית. סבה על מקומה כמו רקדנית בלט והתפרקדה עליה, מניחה לגלי הבד הצבעוניים שהקיפוה לנחות באיטיות בעקבותיה.

רק אז נהייתי פתאום מודע לכך שאני עדיין לוטש בה עיניים מהופנטות כשבידיי הקדירה המהבילה. אספתי את עצמי ואת התבשיל שהכנתי, מרגיש איך סומק מביך צובע את לחיי. העפתי מבט קצר לעבר הספה. הנימפה שבעטייה התערפלה מעט מחשבתי, צבעה את צבע היין העמוק של הספה בצבעים בהירים בגוון ורוד, כתום וירוק. ראשה נח על המשענת, עטוף בגלי שיער בצבע דבש שהקיפו גם את צוואר הברבור האצילי. עיניה סקרו במבט מצועף את נברשת הקריסטל העתיקה התלויה מהתקרה בעודה מסיטה בתנועה רכה של ידה תלתל שובב שהעז להסתיר חלקית עינה השמאלית.

אינני יכול להסביר זאת, אבל חשתי פתאום כל כך חד ודרוך. חושי הטעם שלי לוטפו בתערובת נפלאה של טעמים וריחות. במוחי הלכה ונוצרה הרמוניה מוזרה בין דמות הנימפה השרועה על הספה בביתי לבין תבלינים עתירי טעם וריח שלא הצלחתי להגדיר. אבל העוצמה, העוצמה שבה חשתי את כל אלה, הייתה חדשה עבורי. לא ידעתי את נפשי.

ראיתי אותה בתחרות בישול מסוקרת. היא לא הייתה במתחרים. ישבה בשורה הראשונה של הצופים, מרעיפה חיוך מלאכי. חצאית צבעונית פרוסה על רגליה כמניפה וחולצת סריג גמיש בצבע כתום צמודה אל גופה, מבליטה חזה קטן המצל על מותניים כה צרות, שניתן להקיפן בשתי כפות ידיים.

כשהסתיימה התחרות, נעמדה וטופפה לכיווני. קרסוליה המחוטבים נתונים בסנדלים מעוצבים בצבעי כתום וירוק. נעמדה מולי והניחה כף יד רכה על זרועי. שפתיה נעו לפי מנגינה שהתנגנה בראשי: "הייתי רוצה שתבשל לי מאכל."

רגיל אני בהלכות נשים ומנוסה בלהגן, אבל נסיכה זו התעלתה על הידוע. הייתי ער לחלוטין, ואם זאת נתון במין הזיה מרגשת. לא חשתי כך קודם מעולם.

לא עניתי, רק הושטתי לה את ידי ויחד פסענו אל החוץ, אל הרחוב.

למעט מבטי הגנובים אל פניה ומבטיה הגלויים אל פני, לא החלפנו מילה כל הדרך.  אינני יודע איך הגענו הביתה, גם את שמה, עדיין אינני יודע...

מזגתי מהתבשיל אל שתי צלחות. בקבוק היין שפתחתי הפיץ ארומה מתקתקה.

ניגשתי אל הספה האדומה והושטתי לה יד. היא אחזה בידי ומשכה עצמה מעלה, מעלה, קרוב, אלי. עמדנו צמודים, וידיי חיבקו את מותניה.

"בישלתי לך אוכל. את מוזמנת לאכול ממנו" לחשתי אל שפתיה הפשוקות קמעה. חיוך קל עטף אותן עכשיו.

"אבל קודם," לחשתי בהיסוס. "קודם, תני לי להריח אותך..."

מתוך ביטאון חיל האוויר


אני שני מצד שמאל בשורה התחתונה

I'm aאאנoאwn text and edit me. It's easy.

נקודת מבט שונה...

הבוקר כמו בכל שאר הבקרים התעוררתי ראשון. בכמה צעדים גמאתי את המרחק למיטתו של רעי הישנוני. בחנתי אותו לרגע קט בעודו ישן, גם זה היה ממנהגי מאז מצאתי אותו בוקר אחד במיטתו ללא יכולת דיבור או תנועה. רק בעזרת ניתוח דחוף הצליחו הרופאים לחלץ רסיס זעיר נוסף ממוחו ולהחזירו לפעילות. אבל הבוקר נראה רועי ורוד לחיים ומתמוגג מרגעי השינה האחרונים של הלילה.

רועי ואני היינו חברים קרובים מזה שלוש שנים. שנינו לקינו בחסר שהפריע לנו לתקשר עם שאר בני האדם באופן נורמאלי. אבל יחד אנחנו מין שלם שמצא את מקומו בסביבה. רועי התקשה בראיית המציאות. בינינו, כפי שהמציאות נראית היום, זה לא הפסד גדול. לי לעומת זאת, היו קשיי דיבור. אבל בכל מסגרת חברתית הצלחתי תמיד להבהיר את עצמי עד לדקויות ההבנה האנושית. אנחנו התגוררנו יחד מטעמי נוחות הדדית, ועד כדי כך הייתה הסימביוזה בינינו מושלמת, שלא מצאנו ולו גם סיבה אחת לעשות דברים בנפרד. כלומר, חברים, רועי ואני נראינו תמיד יחד.

מאז לידתי ניתן לי השם סער. הייתי תמיד חסר מנוחה, מלא אנרגיות מתפרצות. רק מאז שעברנו לגור יחד, רועי ואני, נרגעתי. גם שיקול הדעת שלי התמסד. בסופו של דבר הייתי צריך להיות לרועי עיניים. הוא לעומת זאת, לא תמיד היה לי לפה. לעתים קרובות הייתי צריך לתת לו דחיפה קלה כדי שידבר את המלים שלא הצליחו לצאת מפי. אבל עדיין היה לנו טוב יחד. היה בינינו קשר חזק וכבוד הדדי.

באותו בוקר כאמור, נאלצתי לפלוט איזה גרגור גרוני כדי להאיר את הנסיכה הנרדמת.

"קמתי, קמתי כבר סער, אל תתלונן," כך רועי המנער מעליו את קורי השינה.

במצב הזה השארתי אותו ויצאתי להתעמלות בוקר מרעננת בחצר. כדי להתחמם קפצתי אל הדשא ישר ממרפסת הבלקון הפתוחה. שלושה סיבובי ריצה סביב לחצר עשו את המלאכה ועברתי להליכה בדיוק כאשר הדלת נפתחה ורועי צעק אל החצר: "בוא, הכנתי ארוחת בוקר."

אכלנו בשקט ובריכוז, כל אחד שקוע בצלחתו. רועי קינח בקפה, אני העדפתי מים. אחר כך לקחתי את 'חוט הידידות' כפי שאני קורא לו ורועי תלה את תיק המסמכים על כתפו ויצאנו אל הרחוב. מחוץ לבית אנו תמיד מתחברים ב'חוט הידידות'. אני קושר קצה אחד סביב החזה שלי ורועי מחזיק בידו את הקצה השני.

כך אני יכול להנחות את ידידי העיוור והוא יכול להבין בעזרת תנועת גופי – למה אני מתכוון.   

 האפרודיטה הזו... 

הלכתי לאורך הרחוב המואר בפנסים שהיו קבועים על עמודי ברזל בעיצוב עתיק. הפנסים האירו באור צהבהב את הדמויות הנשיות שתפסו את הפינות ליד כניסות הבתים הישנים שאפיינו את הרחוב.

דמות אחת שקלטו עיני במהלך הטיול האיטי, לא משה מזיכרוני. כאשר הגעתי לקצה הרחוב, עמדתי רגע מהסס אבל כוח שהיה חזק ממני משך אותי להסתובב ולחזור על עקבותיי באותם צעדים איטיים של טייל מצוי. אחרי כמה דקות הליכה בעוד עיני משוטטות וסוקרות את הנשים הנשענות על קירות הבתים, מציגות את מרכולתן המלבלבת לעיני העוברים ושבים. פתאום ראיתי אותה שוב. היא מילאה את תודעתי ביופייה המהמם. עמדה כשרגליה משוכלות, ראשה מוטה לאחור על צוואר מתוח שווריד פעם בעדינות בצידו. אצבעות כף ידה הימנית שיחקו בעדי נוצץ שהיה תלוי על צווארה ומצא מקום מנוחה במחשוף הנדיב בחולצתה. היא לבשה חצאית פרחונית רחבה שהתנפנפה קלות ברוח שנשבה, חושפת זוג רגליים חטובות הנעולות בסנדלים אדומות גבוהות עקב. העליונית האדומה שלבשה הייתה חסרת שרוולים ותלויה הייתה על כתפיה בשני שרוכים דקים. לפי תנועת הבד הרפוי ניתן היה לחשוד בגברת שהיא מסתירה גור חתולים משתובב, אבל למביני דבר כמוני היה ברור שהגור הזה הוא חלק מגופה של האפרודיטה הזו והוא אינו נתון בשום רסן.

חלפתי על פניה, בוחן באדישות לכאורה את מה שהיה לה להציע. עיניה ניסו לתפוס את עיני ופיה החושני והנקי מכל צבע מלאכותי, חייך אלי בהזמנה גלויה. אני המשכתי לפסוע במעלה הרחוב מפגין שלווה וסקרנות ועוצר בתוכי את הסערה המרגשת.

בפינת הבלוק הבא שוב עצרתי, הסתובבתי וחזרתי במורד הרחוב. הפעם הקפדתי לפסוע בצידו השני של הרחוב, כך שאהיה מרוחק עד כמה שאפשר ממנה כאשר שוב אחלוף על פניה. התבוננתי באחת הנשים שהציעה את מרכולתה לגברבר צעיר. בכל כוח רצוני נאבקתי בתשוקה להסב את מבטי לצידו השני של הרחוב. אך לא עמדתי בזה. הסתובבתי וראיתי אותה על המדרכה שממול. היא גם צפתה בי, מחייכת את חיוכה המפתה שסחרר את ראשי. בהחלטת פתע עברתי לצידו השני של הרחוב וקרבתי אליה. היא חייכה, אני חושב באושר. לחלחה את שפתיה והעמיקה ללטף באצבעות כף ידה את המחשוף שנחשף לפני במלוא תפארתו כאשר רכנה מעט כלפי.

"כמה?" שאלתי והתפלאתי לשמוע את הקול הצרוד והרועד שבקע מגרוני.

"מאה" היא אמרה כשעיניה אינן מרפות מעיני.

"שמונים" אמרתי, מנסה להקנות לפרצופי מראה קשוח והחלטי.

"טוב, אדוני" אמרה. היא התכופפה ואספה אל חיקה את זר הוורדים האדום שהיה הקרוב אלי. עטפה אותו בזריזות בנייר אריזה והושיטה לי אותו. עכשיו, כבר לא חייכה. שילמתי לה את שמונים השקלים, השפלתי את עיני והתרחקתי משם במהירות, מקווה להצליח למחוק את תמונת היצור הקסום הזה ממוחי המתעתע.    

בעקבות טקס עירוני בהוד השרון

לכבוד מתנדבי השנה, 2016

[צביה, רעייתי, קיבלה 'אות המתנדב' מטעם ארגון 'בני ברית']

מתנדבים

שליש מתושבי עירי מתנדבים,

בכל העיתונים עליהם כותבים,

בתמורה הם אינם מקבלים שכר,

ועדיין שואלים: "לבוא גם מחר?" 

השאר, הם רק אזרחים מהשורה,

כאלה שאינם עושים ללא תמורה.

רק דמיינו, שמונה עשר אלף בעלי מצווה,

אין עוד עיר כזו, שבפני אתגר כזה ניצבה.

זה אמיתי, זה באמת נכון,

מה שקורה אצלנו בשרון.

אתמול למשל, בעודי מטייל במרכז,

ישיש לידי מדדה ומגדף בקול נרגז.

"מה קרה סבא?" אני שואל באמפטיה,

"עזוב, אני ממהר הביתה, לאמבטיה."

"ובכל זאת, למה הכעס?" אני שואל,

"כי לא התאפקתי, מה אתה מתפעל?"

המתנתי שמהשירותים הציבוריים יצא האיש,

ומתנדב תפס אותי והעבירני בכוח את הכביש.

 

נדתי לו בחיוך, תיארתי לי את הסיטואציה,

הישיש נתקל במתנדב עם עודף מוטיבציה.

בקופת החולים, כמו תמיד, היה תור,

יושב על ספסל ליד ישישה בשחור,

היא דוברת לעצמה, מחייכת במתיקות,

אוי, איזה ילדים טובים, מלאכים פשוט.

אני שואל מסוקרן "סבתא, יש לך נכדים?"

"לא, לא, מביאים לי אוכל, הם מתנדבים!

פעמיים בשבוע הם מגיעים לביקור,

עם שוקולדים ועוגיות בקרטון סגור.

קודם הייתי תמיד רעבה אבל בריאה,

יש לי עכשיו סכרת, אבל אני שבעה."

נו, לך תסביר פילוסופיה לישישה הנצרכת,

שבהתנדבות, לעתים, היד המאכילה ננשכת.

אתמול העניקו לרעייתי תעודת כבוד,

היא מתנדבת פעמיים בשבוע לפחות,

בבית כבר לא מכבסת, גם לא אופה,

פעילה בארגון, עם חברות שאספה,

והם מתנדבות את עצמן למוות, מידי יום,

ואני כה גאה, מול עיני מתגשם לו חלום.                                                           

לפני הבחירות המוניציפליות ב-2013 ולאות הזדהות עם חוסר הייצוג הנשי, נכתב  הקטע הבא:

'האישה בעולמנו'

 

בין איש לאישה,


נשמעה לחישה,


והייתה גם תחושה,


שאין איש מכחישה,


שבאוויר יש שינוי, יש ריח שמרים,


ומחפשים ביטוי, שיתפח, גם ירים,


את הקול, העדנה והחיים שברחם,


האישה בעולמנו, שהיא כמו לחם.


היה מאמץ, הבל רוח וחרון בלועים,


לא ליצור תלות באישה של אישים.


אך העולם מסביב כפה התגלות,

 

אישה, כבר איננה בובה על חוט.


סמרו אישים שיער, חרדו מהסערה,


נדרשה להם לטפת לנפשם הסוערה.


ובסוף גם הם הבינו, למה הארץ געשה,


הערך לא היה שווה בה, האיש והאישה.


כשהיא שוקעת, היא זוהרת יותר

השעה הייתה שלוש אחר הצהריים, השעות האחרונות של יום אביבי נאה נוסף, בשנה המתאפיינת בשתי ספרות החוזרות על עצמן – אלפיים ועשרים

יצאתי למשימת צילומים. מכל המטלות שבחרתי לקחת על עצמי עד כה, זו הייתה, וכנראה תהיה תמיד, האהובה עלי במיוחד. הנהלת בית קפה חדש שנבנה בעיר הזמינה אצלי צילומי שקיעה על רקע הרים. בכוונתם להדפיס את הצילומים על ציפויי הקירות בקפה, מה שמכונה 'טפטים'. אחרי התייעצות עם כמה מתמחים בנופי ארצנו בחרתי בהרי יהודה כאתר הצילומים ולשם היו פני מועדות עכשיו.

עם סיום לימודי נהגתי לנסוע דרומה בכבישים אלה בכל הזדמנות. הייתי מכור לנופי הנגב, אבל משהו השתנה בדרכים אלה. ארבעת המסלולים שהיו בו הפכו לשישה, עמודים נמוכים ממתכת כסופה ומבריקה נקבעו במרחקים קבועים לאורך ובצד הכביש המתפתל. תפקידם היה לנטר מהירויות נסיעה, תאונות דרכים, מפגעים בלתי צפויים וכן, לשמש ממסר לתקשורת הצפופה שזרמה באוויר בין המכוניות שחלקן התנהלו ללא יד נהג מכוונת, לבין נוסעיהן ושאר הבריות המאכלסות את הכוכב שלנו.

השעה הייתה כבר אחרי חמש כאשר החניתי את ג'יפ ה'וונוס' בצבע טורקיז שרכשתי לאחרונה. מאוד התגאיתי בצעצוע החללי החדש והייתה לכך סיבה. הוא התמודד בקלות עם שטח הררי וסלעי, הפליג באלגנטיות על ים שקט, במאמץ קל הפך לקרון שינה וגם שימש כמטבח מאובזר בשטח. רק לטוס עדיין נמנע ממנו. בסוכנות הובטח לי שבעוד שנתיים ניתן יהיה לבצע בו הסבה בעלות הגיונית שתאפשר לו גם המראה וריחוף בגובה נמוך למרחקים ארוכים.

העמסתי על גבי את התרמיל עם ציוד הצילום ופניתי במעלה השביל המוליך מנחל דוד מעלה אל הצוקים שמשמשים בדרך כלל נקודת תצפית לאיילים ומשטח שיזוף לשפני הסלע. חצי שעה של טיפוס מאומץ הביאו אותי לנקודה שממנה זיהיתי זוויות צילום מגוונות ומעניינות בכיוון שקיעתה של השמש במערב. הנחתי את התרמיל על סלע שטוח ופרקתי את ציוד הצילום, תוך כדי ארגון התכולה על מגבת אותה פרסתי בסמוך.

השמש שוקעת בסוף חודש מרץ בסביבות השעה שש וחצי בערב. אני הייתי זקוק לחמש עשרה עד עשרים דקות יקרות בטרם שקיעה.

לקחתי את המצלמה בידי, התקנתי עליה את העדשה הטלסקופית ואת המסננים הראשונים לסדרת הצילומים. נשכבתי על האדמה המסולעת, כיוונתי את המצלמה וצפיתי מבעד לחלונית בשמש העושה את דרכה אל מאחורי שרשרת הפסגות שממערב לנו. במהלך עשר דקות צילמתי ברצף תמונה אחר תמונה, מתלהב ונרגש מהיופי וההוד שהקרינה החלונית המשקפת את שהמצלמה מצלמת.

הנחתי את המצלמה על ברכי והחלפתי מסנן בקצה העדשה הטלסקופית. אחר כך שלפתי מתוך התרמיל תרמוס עם קפה חם וקופסית פלסטיק עם ערגליות, הרגעתי את הכמיהה למתוק וחם ושבתי להתבונן בנושא המסע שלי מבעד לעדשת המצלמה.

שכבתי על האדמה נשען בגבי על סלע וכיוונתי שוב את המצלמה. ככל שכדור השמש התקרב לפסגות המערביות, הלך זוהרו וגדל. גם אחוז החמצן הגבוה באוויר תרם לכך. כדור אש לוהט מילא את החלונית. המסנן המיוחד צבע את הבזקי הקרניים בצבעי כתום, כחול, ירוק ואדום. המראה היה בהחלט מדהים.

בידיי ייצבתי את המצלמה כשהיא נשענת על ברכי המקופלות. דרך העדשה עקבתי אחרי השמש השוקעת. הייתי כמו מהופנט מכדור האש השוקע לאיטו, ולכן לא חשתי מיידית איך העיגול הזוהר משנה לאיטו את צורתו. לקח לי כמה שניות להבחין שמה שנראה במסך אינה שמש עגולה, אלא, דמות נשית כלשהי, לבושה בשמלה לבנה וזוהרת.

הרחקתי את המצלמה מעיני, בטוח שנפגעתי מהסנוור הרצוף של כדור החמה. החזרתי את הקלטות התמונות לאחור ובחנתי את הצילומים.

לא! זה לא יתכן! המצלמה צילמה את מה שראתה. שלושת הצילומים האחרונים הראו במפורש דמות נשית יפיפייה ולא את השמש המוכרת לי.

זיעה קרה כיסתה את מצחי וחשתי בפעימות הלב מתדפקות על דופן החזה.

התבוננתי בשמש בעיניים חשופות. היא נראתה עגולה, זוהרת ומוכרת כמו תמיד. שבתי וקרבתי את עדשת המצלמה ושוב נראתה האישה ממלאת את המסך. עכשיו היו תוויה ברורים בהרבה. ניתן היה לזהות כל תו כמעט בפניה. זרועותיה ושאר חלקי עורה החשופים היו בצבע חום בהיר, בעוד בד שמלתה זהר בלבן מסנוור. היא הניעה את זרועותיה במין תנועות גליות המזכירות ריקוד ספרדי או תימני אבל מקור הריקוד באמת לא עניין אותי באותו שלב. צילמתי כאחוז תזזית עד שצפיתי בה שוקעת אל הדמדומים מאחורי הפסגות.

לקחתי את בקבוק המים שבתרמיל והתזתי על ראשי ופני. מבלי לנגב את המים המטפטפים, סקרתי שוב את כל הצילומים. כשמונים אחוזים מהצילומים הראו את השמש במסלול שקיעה מרהיב. אבל שאר הצילומים היו של נימפה זוהרת ויפה שרק המצלמה שלי ואני זכינו לראות. המשכתי לצפות בעיני אל מקום שקיעתה של הנימפה או השמש. השמיים הלכו והאפילו.

אספתי את הציוד וירדתי מהצוקים. נכנסתי אל ה'וונוס' שלי ונסעתי הביתה, שקוע בניסיונות להבין את החיזיון שנחשפתי אליו.

למחרת הצגתי את התמונות בפני הנהלת בית הקפה. קריאות התפעלות והערכה ליוו את סקירתם את המוצר שהזמינו. כל הכבוד. איך הצלחת לשלב גם דוגמנית כזו שתואמת את השמש? מי היא? מה שמה?

לא נתתי שום פרטים, גם לא שם שלא היה ברשותי. קבלתי את שכרי ועזבתי, עדיין מתמודד עם הקסם או ההתגלות המסתורית ששפר מזלי להיחשף אליה.

שבתי הביתה, השמש זרחה עדיין, מסרבת להכריז על סיומו של היום, אבל אני לא הייתי שם, ריחפתי מעל צוקים מוצלים, צף ושוקע לסירוגין, מנסה לאתר נואשות את האישה בלבן זוהר ששקעה עם השמש או במקומה.

השלכתי את איברי על המיטה. הם לא התנגדו. נראה שאיבדו כל רצון משלהם. עצמתי את העיניים וניסיתי, ולו בכוח המחשבה, למצוא אותה.

בזיכרוני עלה  ספר שקראתי לפני כשנה, 'מינוטאור' של בנימין תמוז.

תיאה, הנושא המרכזי של הרומן, היא החוט המקשר בין גברים אשר מאוהבים בה ואינם זוכים בה. ולמעשה, דמותה היא זו שמופיעה לאורך כל הסיפור והיא המוטיב המרכזי שלו.

תיאה היא האישה, המוזה, התגשמות החלום, האלה, ונוס, עשתורת – האישה שהקיום איתה, לא יתממש לעולם.

אולי, אולי, גם אני ראיתי את תיאה !?

כשעצוב זה מצחיק...

 

באותה מלחמה שפרצה באוקטובר, התמקמנו בעיירת נפט לשעבר, על הגדה הצפון מזרחית של מפרץ סואץ. בעבר הרחוק אכלס המקום מומחי נפט בינלאומיים על משפחותיהם שהתגוררו בווילות מפוזרות בישימון החול. עכשיו, בעיצומה של המלחמה כשהחזית במרחק שניים או שלושה קילומטר, נשארו לאייש את המקום נציגים מיחידת חיל הים, שריון, צנחנים ואנחנו. ביחד מנינו פחות ממאה איש. השאר פונו למרכז כאשר החזית התקרבה.

היו לנו סיבות רבות לדאגה, ידענו  שהגנרל המצרי שאזלי נערך חמישה קילומטר צפונית אלינו, בראש אוגדה משוריינת, ובכוונתו לשטוף עם אוגדתו דרומה. אנחנו היינו ראשונים בדרכו ועתידים להישטף כשיתחיל לנוע. מידי לילה שמענו מעלינו מסוקי אויב שהגיעו כדי להנחית בשטחנו יחידות קומנדו. תפקידן היה לזרוע הרס ודמורליזציה בין כוחותינו לפני המתקפה הגדולה.

שבועיים אחרי פרוץ המלחמה הפך האויב להיות מקור משני לדאגה. אנחנו, היינו מוטרדים מנושא רציני, אחר לחלוטין, שלא היה קשור למלחמה אבל נבע ממנה. אנחנו היינו צמאים! זו אומנם עונת החורף, אבל גם בעונה זו יודע המדבר להפיק חום לוהט ומייבש רקמות. המקור שסיפק לנו מים נפגע או נסתם. מיכלי מים לא הוכנו מראש למצב בו מצאנו את עצמנו בהפתעה. המים שברשותנו היו במשורה ואנחנו קיימנו משמעת מים מתישה.

יש! יהיו מים! אחרי בקשות רבות בקשר, הצניחו לנו בלילה קופסאות ירוקות עם מים משומרים. זה היה מעט מידי וחלק מהקופסאות גם נסדק מהפגיעה בקרקע ותוכנן הנוזלי השקה את המדבר.

בבוקר, תיצפתנו על בית אבן מדברית שניצב בערך קילומטר צפונית מזרחית למיקומנו. איתרנו במפה מעיין הנובע סמוך לאותו מבנה. כאשר חשנו שהצמא מתחיל להשפיע על המצב הגופני שלנו, קיבלנו החלטה דרמטית. חמישה מאתנו העמיסו על גבם ג'ריקנים ריקים, מכשיר קשר ומזוינים מכף רגל ועד ראש, התקדמנו בהסתר תוואי הקרקע המחורצים לכיוון מעיין המים המיוחל. אני הייתי אחד מאותה משלחת שואבי המים. וזיכרון המסע הקצרצר אל התקווה למצוא מים, מעביר בי חלחלה גם כרגע.

ידענו שחיילי הקומנדו של האויב שרצו בכל מקום. זיהינו אותם במשקפות תופסים מחסה במהלך שעות היום. דווקא החורבה והמעיין בצידה, היו מקום בו סביר שיבקשו למצוא בו מסתור באור היום כדי לצאת לפעילות בחסות החשיכה. אבל היינו כל כך צמאים שבחרנו להתעלם מסכנת ההיתקלות בהם ולהתרכז בגילוי ואיסוף המים היקרים.

התקרבנו למבנה בהליכה שפופה ולעתים בזחילה. התפרסנו כדי לא להוות מטרה מרוכזת וכל אחד מאיתנו סקר את הגזרה שלפניו. נתן, שהיה הנמוך בינינו, היה הקרוב ביותר למבנה. הוא זחל לפתח חסר הדלת ובחן את פנים המבנה במשך דקות ארוכות ומורטות עצבים. אנחנו, כמובן, עקבנו אחריו דרוכים. לאחר מה שנראה כמו נצח, הניף בוהן לכיוונינו, מסמן שהכול בסדר. המשכנו לנוע בדריכות, מחפשים מים ואויב שסרב בינתיים להימצא. מאוחר יותר, סיפר נתן, שהחליט שעד שנגיע אליו, יסרוק את הבית.

הוא לפת את נשקו באחיזת ירי, נצמד בגבו אל קיר המבנה והחל לנוע לאורך הקיר. העביר את האחיזה בנשקו ליד שמאל וביד ימינו, כשכף היד עם אצבעות פרוסות, גישש קדימה,  ממשש את הקיר ומחפש את הפתח הפנימי הבא. בחדרון הראשון שעבר שרר חושך אבל בחדרון הבא שררה חשכה אמיתית. נתן העביר את ידו במישוש הקיר החדש וחש לפתע אצבעות זרות נשזרות בין אצבעותיו. כאשר ניסה לחלץ את כף ידו במשיכה מהירה, חש שעשרות אצבעות מתלפפות סביב ידו והוא אינו יכול לברוח.

נתן עשה את הדבר היחידי שהתאפשר לו באותו מצב, הוא צרח בכל כוח ריאותיו.

אנחנו, כמובן, שמענו את הצרחה והדם קפא בעורקינו. "נתן, נתן היכן אתה?" צעקנו.

"אני בפנים, הם תפסו אותי," הגיעה אלינו התשובה בצרחה מתומללת.

לא חשבנו פעמיים והסתערנו על המבנה. הראשון קפץ פנימה, השתטח על הרצפה וחיפה על השני וכך הלאה. היינו ארבעה איש בתוך המבנה ועדיין לא ירו עלינו. שמענו את נתן לוחש: "הוא פה לפני, מחזיק לי את היד."

הדלקנו פנסים ואור נשפך על החשיכה ועל ליבנו המפרפר.

נתן ניצב צמוד לקיר, אוחז בשמאלו את הנשק בעוד ימינו פרוסה על הקיר והאצבעות מלופפות בתוך מוטות דקים ומכופפים של ברזל בניין שבלט מתוך משקוף הדלת. דווקא את המשקוף בחורבה הזו החליט הבנאי האלמוני לצקת מבטון וברזל, וגם את זה ביצע בצורה קלוקלת כזו שבעטייה סבר נתן שאצבעותיו נלפתו בידי חייל קומנדו המצרי...

אמרתי לכם, זה היה מצב עצוב אבל גם מצחיק מאוד.

וכן, גם מצאנו והבאנו מים לרוויה.  

 

כיתת "המחוננים" של הוד השרון

 

מהמשרד לשוויון חברתי אשר בירושלים

יצאו קריאות מצוקה, לא אחת ולא שתיים,

בעולם הנאור פותחים אגפים לטיפוח

של בעלי תבונה ערה ומבורכים ברוח.

ואצלנו בכנען כמו פרצה בצורת,

רק ילדים עברו את זו הביקורת.

אז בעיריית הוד השרון הרימו כפפה-

הם לא רק אמונים ללקט קש וגבבה.

ערכו מבחן לכל גבר ואישה כשרים,

והופתעו כשלא מצאו כלל מוכשרים.

אז עלה אצל פרנסי העירייה רעיון

הרי יש וותיקים בתוך הפרולטריון,

מיד כונסו כל וותיקי הקהילה בעיר

ובמבחנים נמצא שכלם חד ובהיר,

בהמשך הורכבו שתי כיתות למידה

שאכלסו וותיקים המחוננים במידה,

והמה מתייצבים בימי אלף וגימל

עם תרמוס תה וסנדוויץ' מקימל,

לומדים על קולנוע ועל מזרחנות וערבית,

אמנות קונספטואלית ופסיכולוגיה עממית,

ומסבירים במסיבות עיתונאים שהממשלה עורכת

שהוותיקים הם המחוננים אותם חיפשה המערכת.

והוותיקים ה'מחוננים' שחווים את הניסוי,

מתמוגגים מההטבה הכלולה גם במיסוי,

מגיעים בהתלהבות חדשות לבקרים,

אינם מעיזים כלל להחמיץ שיעורים.

הם נתרמים בהשכלה ואף תורמים מניסיונם

כזה מפעל מוצלח ומהנה, לא היה אף פעם...

תודה! לפרנסי העיר שזיהו הפוטנציאל

בוותיקים שהם תבלין אתו העם מתובל.

 

    אחד מתוך הוותיקים  מרץ 2017

                          
אם חפץ הנך לראות ירוק בעיניים, 
ואולי לטייל שם, לבד או בשניים, 
כדאי שתפנה לפארק הוד השרון, 
שמומלץ גם בחום על ידי חיימון. 
היום שם טיילנו, גם נטענו עצים, 
המקום  הזה, את מבקריו מעצים. 
ראינו שנסלל שם שביל משופע לתצפית, 
מכיסא גלגלים, מאפשר על הנוף להביט. 
ויש עכשיו תשתית לגן משחקים, 
כל ילדי הקהילה רק להם מחכים.  
בימים אלה הוקמה בפארק יחידה מיוחדת, 
לא מתקבלים אליה בצרורות- רק בבודדת. 
הלוחמות והלוחמים מגיעים בהתנדבות, 
ורבותי, להתנדב בגילם, וודאי לא פשוט. 
הם מתייצבים עם שחר בין שבילי הערפל, 
אפילו השמש מתחבאת לה ואין עדיין צל. 
מצלמים ומצפרים, נאמנים הם לליבם, 
בכל שעה ביממה, בפארק תמצא אותם. 
האגם חלק כמשי, אין אדוות לו על פניו, 
קול פכפוך במים, לתוכם קפץ וודאי צב. 
פה ושם ראשי דגים מבצבצים מחוץ למים, 
גם הם מאושרים פה, רוצים לגעת בשמים. 
מעל הנחל גם האגם, נבנו גשרים מעץ, 
מתוך שיקול שמאגר המים לא יתכווץ. 
קנה ושיח אברהם, בגדות צומחים בצוותא, 
סייר בפארק, ואתה לסוף מצוי וגומא נחשפת. 
באוויר הצח מרחפים שלדג גמדי ולבן חזה, 
ינשוף וגם פרפור עקוד, שהוא מין עוף כזה. 
הם נוחתים בין צמחי הפטל וגרגיר הנחלים, 
מלקטים מרווה ורוזמרין, לבשם את הקינים. 
 
שיח אברהם מארח את פרפר נמפיית החורשף,     
ולפרחי הסביונים ולפשתה, לבנין הכרוב - עף.  
בפארק חיים יחד, צוצלת ופשוש וסנונית רפתות,  
צופית ועפרוני מצויץ, וקורמורן שהפסיק לנדוד. 
ופה ושם בפינות הפארק, שאותן מטפח יערן,  
שלושה סוגים של פיקוס, שקדייה ותות לבן. 
ובלילות, ובלילות, מתעלסים בפארק זוגות, 
הם סודות הלילה המגשימים את הכמיהות. 
וכשהתנים מייללים לעטלפון לבן שוליים, 
ונמייה נחש לוכדת, שמזדחל בעצלתיים, 
מגיעה החסידה ,ובחיתול שבפיה מתפעם,  
יום חדש בפארק שבעיר שלנו הוא פועם. 
אתם, שקוראים כאן בין שורות המלל, 
מבינים שהפארק שלנו, אינו רק סמל, 
הוא בבת כל עין שאליו צופיה, 
הוא משאת הלב וטבע בתחייה. 
אך טבעי שמתנדבי האריות יהגו ראיון, 
אומנם בוצע בעבר, הוא כבר לא נחשון, 
 
אך תפור הוא לפארק כנוצות אל טווס, 
והוא מגיע לפארק, גם יוגש לו כפרס. 
אומנים מתנדבים, יפסלו בחומרי זיבורית, 
יצירת פסלים שוחרי טבע, תהיה התכלית. 
הפסלים יוצבו ברחבי פארק הוד השרון, 
ויראה העם שלזיבורית שלו יש פיתרון. 
ראיון נפלא, מחנך עם, לקיימות ויצירה, 
חסכני במשאבים, ולרשות אין הוצאה. 
ונותר רק 'קול קורא' בין אומנים להפיץ, 
כדי שפסלים יוכלו בין העופאים להציץ. 
לחיימון, שאוחז בהגה ומותח מפרשים, 
לעדינה, יד ימינו, שהיא אדם מקסים, 
לדוקטור ענת, הממונה במחוז על טיפוח הטבע, 
ואצלנו בסמינר נאמני הפארק, נתנה את הצבע. 
תודה שאכפת לכם ושהפארק הזה לכם יקר,  
אל תעצרו עכשיו, אתם כמעט בראש ההר. 
                                                  מנחם משגב 
                                                  ינואר  2019

הפארק האקולוגי הוד השרון טו בשבט תשע"ט

האגם בפארק מלמעלה.jpg
נטיעות טו בשבט נאמנים1.jpg
נטיעות טו בשבט2.jpg
תמונות נאמנים2.jpg
האגם בפארק .jpg
נטיעות טו בשבט נאמנים.jpg
נטיעות טו בשבט3.jpg
תמונות נאמנים4.jpg
תמונות נאמנים.jpg

אהבה ממש כמו באידיליה...

 

בשיאם של הפריימריס בכל הפלגים,

משפחות נפגשות, גם זוגות אוהבים.

ואפילו אנחנו, שכמו נשלפנו מתמונה,

מלהגים אהבה סביב כירה בכפר יונה.

ולא יקל הדבר באוזניכם השומעות,

אין זו בנליה או אוסף של חוכמות,

זוהי תמצית החיים, לשד התקווה,

והרי זה מה שנחוץ, בגילנו כמצע:

לשבת בצוותא כחברים בפאמילייה,

ולהקרין אהבה ממש כמו באידיליה.

לכן תודה להדסי ולשאר כלות שמחה,

שפה יצרתם משפחה אוהבת, כעובדה.

ולוואי ימשיך הנוהג החובק והנפלא,

ותתקנא ותחקה אותנו כל הסביבה.

משפחות תתלכדנה ואהבה תהיה מקובלת,

והאופנה החדשה, תהיה בקרבנו מתנחלת.

                                                                  

        9 בפברואר 2019

מסיבת סיום כיתת ותיקים

 

חברים יקרים, זה ממש לא צחוק,

במפגש הסיום שלנו התערב החוק.

נקבע שאף וותיק מחונן,

לא ישתתף במסיבת הגן.

אי לכך ובהתאם לזאת,

אנו נאלצים רק להזות.

מסיבת הסיום שלנו תידחה לאלתר,

נקוה שבזמן הקרוב, ודאי לא מחר.

אנו קבוצה מכובדת של מחוננים,

שמלווה תדיר גם בצוות תומכים.

הייתה סיבה למפגש שיחול בטבע.

בימי ההסגר המחוננים איבדו צבע.

אך מעכשיו מבטינו אל החזית,

כמהים לארז, כאחוזים בתזזית.

למדנו להעריך כל הרצאה ומפגש,

רק שם בבדידות, אף אחד אינו חש.

מעבר לכך שהאירוח בשקמים, היה   למופת,

וכולם שם התאמצו אותנו על כפיים לשאת,

התלמידים שיחקו והציגו מידי יום,

וכל מורה בצוות, היא ממש יהלום.

ובראשם גלי, שהיא מלאך בלי כנפיים,

כולנו התאהבנו בה עד מעבר לאוזניים.

מעומק הלב, מבקשים אנו להודות,

לאורית המנהלת שאחזה במושכות,

ליפית שמקום בגן עדן אנו עבורה מבטיחים,

היא מהצדיקים שעל אף מצווה לא מוותרים.

ולפרנסי עירנו אמיר, מאיר ורינה,

שמוודאים שלקשישים יש רוטינה.

סיימנו עתה את הפקולטה לוותיקות,

ואנו חושבים עליכם טובות באדיקות.

אולי גם ימצא איזה תקציב משני,

שיאפשר לנו לסיים גם תואר שני.

ובינתיים מכובדי, יש לכם סיבה לגאווה,

יצרתם דור קשיש משכיל וראוי לראווה.

8/7/2020

צדיקים' אל מול סער 

יום יבוא, הוא אולי כבר פה,

ללא איום של טיל או רקטה.

זה יהיה מעתה 'סטטוס קוו',

שיותר, לא ישתנה לו לפתע.

 

באותו יום ישבו אלוהים ואללה,

עם היונים והיונות שבכנסת.

אחר כך יבקרו גם ברמאללה,

כי המוקעתה מאט מבואסת.

 

הציבור לא ידיר יותר את רגליו,

ירכוש אבטיח בטייבה ובשר בסחנין.

השלום לו חיכינו, ישרור מעכשיו,

וגר אחמד עם צבר, מי היה מאמין.

 

קיצונים משמאל וימין מורטים הגבות,

הם מתחבקים בייאוש, רוצים לבכות.

"אין לנו אג'נדה, מה אפשר לעשות?

בכל מחיר צריך להמשיך ולמחות."

 

אז קמו בינינו אצילי נפש נועזים,

והכריזו מלחמה על כמה נושאים.

הציבור מתחנן אליהם לא להגזים,

"חברה, אתם מתנהגים כמו התנזים."

 

אך הם בשלהם, חייבים להילחם,

הנשים, הגזענות, כל נושא הולם.

גם הם כמונו ברואים של השם,

רק מוודאים שהעם ירגיש אשם.

 

כשעולה בהם חרון אף, והוא מבעבע,

הם לא מבחינים אז, בין אח ובין רע,

המטרה מקדשת אמצעים חדים כתער,

רק כך 'צדיקים' ניצבים אל מול סער.

 

2.1.17

מילות תודה למטפחי כיתת המחוננים

 

'הראשונים' מארח, כנראה, היום, מפגש אחרון עם ארז,

זה שפיו וגופו שופעים חידודי ידע, כמו מים מהברז.

אני חייב בגילוי נאות למרצה - ארז בר

אהיה, כנראה, עצוב בלעדיך, כבר ממחר.

במשך ירחים חשפת בפנינו אוסף סוטים למיניהם,

כאילו שעד שזה קרה, לא יכולנו לחיות בלעדיהם.

לימדת אותנו גם לזכור את מה שביקשנו לשכוח,

עכשיו אתה בעזרת שפת גוף מתעתע לנו במוח.

אין לנו כבר כוח,

אנו מחפשים מנוח!

זהו, סיימנו להתבדח, קצת על חשבונך,

הגיע הזמן להלל ולשבח את כישרונך.

לדעתי האישית, והתברר לי לתדהמתי,

שגם כל חברי בכתה אכן מזדהים אתי.

ארז, אתה מרצה אהוב, גם נערץ, למעשה

מתחרה ממש בדמוסטנס ובלי אבנים בפה.

שפת הגוף שלך מחשמלת את כל המאזינות,

מי יכול להתהדר בקהל כזה של מקשיבות?

ואותנו, הגברים, ריתקת בהומור מרומז,

כזה שנוטים לקבל ממנו עור של ברווז.

והאמת, ארז יקירנו, אתה ענק כמרצה

שנון, מרתק, משעשע, והעיקר מרצה.

תודה מלבנו על מה שהענקת לנו כאן,

מתרוצץ לפנינו, בעוד אנו על הישבן.

לא ניתן לסיים את ההלל המוקרא

בלי להביע את הערכתנו העמוקה

למחנכת דלית שעשתה מעל ומעבר,

ונלחמה למעננו בכל מכשלה ושבר,

ווידאה שתמיד יהיה לנו מזגן קר ומשקה חם,

וכאשר באה לבקר נותרנו יושבים, איש לא קם.

תבורכי, דלית, ותחזקנה קירות האולפנה שבניהולך,

ולוואי ירבו בין מחנכים לילדינו, דמויות שכמותך.

ואחרונה חביבה, שבורת הגפיים למישוש,

את טוב ליבך ואנושיותך בכל מקום נחוש.

תודה מקרב לב לך - יפית דיוויס האצילה,

אלה שזכו להכירך, יודעים שאין זו מליצה.

                                                       מאי 2019

צבעי עלים

כבר אינך ירוק בקצה,

כך אמר עלה לעלה.

אולי זה בגלל הסתיו,

השיב העלה לשובב.

 

הבט עלי, כל כולי ירוק,

מנע עלה משכנו לחמוק.

אולי אתה סובל מקנאה?

שמעתי שיש כזו כנימה.

 

העלה הטרדן נע קלילות ברוח,

בדק לעצמו כמה האגו תפוח.

ואז התנער, הזדקף על גבעול,

עשה מאמץ על כבודו למחול.

 

עלה אחר, אדמדם וסמוק לחיים,

פנה בנימוס עלעלי אל השניים:

"אני קצת נוטה להאדים בסתיו

ונראה שזו בדיוק העונה עכשיו".

 

לעלה הראשון שאיבד מהירוקת,

נמאס לשחק בצבעים עם תינוקת,

נעזר ברוח, הוא הגיב באוושה:

"עלה בכל צבע מכסה על בושה".  

 3/10/18

בעל של טניסאית 

 

כל בוקר של ראשון ורביעי,

אני מתעורר ומביט סביבי.

אני לבד על היצוע,

עצוב עם לב פצוע.

בת זוגי את עצמה מממשת,

צביה חובטת כדורים לרשת.

היא נוסעת למרתף בבית ספר ראשונים,

כל המתחרים בי, עם זוגתי, שם נפגשים.

ואז, ביום אחד, פרצה לחיינו הקורונה,

ואני חזרתי לבלות בבקרים עם המדונה.

צביה סיפרה לי, איך השנה הסיפור התחיל,

במשטרה בדקו אם יש לנו עבר מפליל.

וכאשר התברר שכולנו צחים מכל חטא,

החליטה ענבר מהעירייה, רשותה לתת.

ראשית, התחלנו בהיכרות עם הקולגות,

כולם בגילאים שכבר לא עושים אומגות.

היו שם רבינוביץ גלוריה ויהושוע,

שבתחילה הגיעו רק מתוך שעשוע.

ומיכאל המאומן, למוד הניסיון עם הרשת,

שהאולימפיאדה עבורו היא תקווה נואשת.

הוא תורם ומשקיע וגם אהוד וזה ידוע,

אך התעקש לקרוא לצבי בשם יהושוע.

ושוטר מתנדב המכונה אריה השרמנטי,

הוא בוחר מי תשחק איתו, באופן פדנטי.

לעתים, בוחר אריה בצביה זוגתי,

אך לרוב הוא וחיה, הם זוג תמידי.

המזגן, במרתף הטניס אינו של כולם,

גלוריה, אינה נוטשת אותו אף פעם.

צבי שקרוי יהושוע באופן קבוע,

הוא השחקן המתמיד מידי שבוע.

צבי מגיע ראשון ועוזב אחרון,

ובמהלך המשחק מראה כישרון.

שלמה מקפיד תמיד, לשלוף כלי מתאים,

שולחן שהוא סורר, בלעדיו לא מייצבים.

ואיתנו ישנן עוד בנות בנבחרת

וכל אחת מהן היא ממש כותרת

אילנה ששבה אחרי ניצחון במערכה,

גם משחקה בספורטק, זוכה להערכה.

זיקה, שבולטת בשטח בצבעי השיער,

משחקת כל משחק, כמו אין כבר מחר.

חיה שבין חוגי ספורט ואופניים מתמרנת,

אבל רק אצלנו, בטניס שולחן, היא קורנת.

ויש גם את מאיר שלעתים גם יוצא מהמסתור,

מפליא בחבטות ואנו מביטים עליו כעל גיבור.

ורק לפני שהמגפה זכתה לתהודה,

הצלחנו להשיג מול מאיר נקודה.

אלון, שהחליט לחזור לעבוד,

ומנופי רכיבה הוא שולח תמונות.

דוד שבתחילת הדרך היה מהנלהבים,

אפילו יזם משחקים באולמות דיירים.

מתכוון להגיע ולהתאחד עם החברים,

כשיתגבר על כמה כשלים בריאותיים.

חובבי ספורט ההליכה, הצמד משה וראול,

יצעדו לספורטק, גם אם יהיה הוא נעול.

אחרי מפגש הזום העליז שניהלנו בהסגר,

גילינו שהמפגשים בקבוצה זה מה שחסר.

יצרנו חבורה מקסימה עם כדור קטן ומחבט,

ובהזדמנות הבאה, אולי קצת יותר נפרט.

1/7/20

מלחמת השחרור 2

לו רק הייתי יכול, לו יכול הייתי,

ליהנות משיזוף עורי בטהיטי.

ואם במקרה, לי היה מתאפשר,

לרחף בכדור פורח הייתי בוחר.

תתקשו להאמין שאני חולם בהקיץ,

וגם גיליתי כיצד, אל גן עדן להציץ.

ואיך כל זה מעסיק את מחשבותי,

כשהכוכב שלי ניגף, בעודי בו חי.

גם אם איני רוצה,

ממש לא מתאווה,

להאזין לנאמר מכל רמקול ואתר,

ולראות עולם חרב, מהיום למחר.

המציאות ההזויה נפרסת מול פני,

ולי נותר לחבור אל הזועקים אללי.

וסיוט זה נמשך ימים, גם לילות,

ויש אפילו הסלמה בין מהדורות.

ואחרי עוד לילה של נדודי תנומה,

פרצופי העגום ניבט בי מהמראה.

 

 

קיבלתי החלטה נועזת חדשנית,

ניתן אפילו לכנותה – מהפכנית.

אני אקום ואלחם בנבל, בנגיף,

את מבצרו באש אוכלת אקיף.

ואז יחקו אותי שאר הבריות,

ללא ספק ומורא וללא תהיות.

וגם אם לעסוק בזוטות אין לי חשק,

כעת יש לבחור את סוגו של הנשק.

יש לבחון כמובן למה היריב פגיע,

לגייס צבא יעיל שלפקודה מצדיע,

אספתי המון מודיעין,

מאשקלון עד פקיעין,

ורשמתי להלן את זה הפרוטוקול,

שהיריב נגדו, לעמוד אינו יכול.

הוא רגיש מאוד לאלכוהול,

סבון לסוגיו פוגע לו בטחול.

למגע עם בני אנוש היריב שואף,

נוטה להתחזות למאהב ולהתגפף,

מצוידים מכף רגל ועד ראש ונחושים,

יצאתי לקרב המכריע עם כל האנשים.

 

 

זו מלחמת חיינו, לא חסכנו תחמושת,

כל לוחם שנפצע, מיד קיבל תחבושת.

הקרב נמשך שבועות, וגם נגרר לחודשים,

אדי האלכוהול בקרב ערפלו את החושים.

הפסח הסתיים, הרמאדן המוסלמי נגמר,

ואפילו חג הפסחא הנוצרי שבניכר, עבר.

לאט לאט החלו סימני הניצחון להיראות,

ניידות משטרה ואמבולנסים, נראו פחות,

בחגי תשרי נפתחו מלונות דן לקהל,

ואושרו מגעים מעכשיו ועד בכלל.

סבתות וסבים חזרו בנכדים לטפל,

ומקשיי נשימה אף אחד לא סובל.

תודה לאל ניצחנו את הנגיף, אחי בני האנוש,

תלמידים את ספסל הלימודים, יחזרו לחבוש.

העסקים יתאוששו, אנו הרי יודעים למסחר,

רק שבעתיד נוודא מוכנות, גם לנגיף אחר.

ושתקום לנו ממשלה עם טוהר וחזון,

לקראת זה, כמה בכל לבו, כל ההמון.

31/3/2020

מבול אולי חוזר

יום אחד פנה אלוהים אל האח הגדול,

ואמר לו "בנה לך בית, תתנתק מהכל."

וכך עשה אלוהים גם בארצות הניכר,

כלא אנשים בבתים ואת הדלתות סגר.

וללא אזהרה מוקדמת, דווקא בסין,

שהיא ידועה כארץ רבת אוכלוסין,

שיחרר האלוה מין ייצור כזה זעיר,

סוג של מפלצת שאף אחד לא הכיר.

אנשים לא הבינו, לא הייתה להם דעת,

שבמקום בו היה הייצור, אסור לגעת.

והמיפלץ שאך נברא החל יוצא ומטייל,

אינו מבחין בין בני יעקב לבני ישמעאל.

אנשים החלו לחלות ונזעקה האקדמיה,

אחרי בדיקה הם החליטו שזו אפידמיה.

 

פורסמו הנחיות שיש לרחוץ הידיים,

להשתמש בסבון ולשטוף טוב במים.

ניקיון הידיים לא פתר דבר, התחלואה רק גברה,

ונראה שהמיפלץ טרם אמר את מילתו האחרונה.

אז התעשתו המומחים ברחבי התבל,

נכמרו רחמיהם על כל אדם שסובל.

"אנו נמנע מהמפלץ בין בני אנוש לעבור,

את הלוע והנחיריים של כל אדם נסגור."

אמרו והנחו לחבוש מסיכות על פנים,

ולא להשתתף במפגשים של המונים.

ואז התברר דבר מה עצוב ומפחיד,

אף אמצעי את המפלץ לא החריד.

הוא נדד והתנחל אצל בני היקום,

לניסיונות לעצור אותו היה אטום.

עכשיו התכנסו כל מנהיגי העולם,

היו סימנים לאסון וזה נגע לכולם.

הוחלט להשבית את כלי הטיס,

חיי אדם הם לא הגרלה בפיס,

ומי שמחוץ לארצו לאחרונה ביקר,

יבודד בביתו, רק עם עצמו יוותר.

 

למרות האמצעים הקשים שננקטו,

גדל מאוד מספר האנשים שנדבקו.

הרופאים ובתי המרפא התחננו לסיוע,

הכלכלה נמצאה נשענת על יסוד רעוע,

פלגים דתיים קיימו טכסים בלי מניין,

אצל הבנקים ובעלי ההון קטן הקניין.

הייתה מין תחושה של גוג ומגוג,

כמו יצאו השדים מהשאול לחגוג.

ורק התיבה שהיא הבית של האח הגדול,

שטה ברגיעה לא על מים כי אם על חול.

ובגלל האטימות המזהירה של תושביו,

לא הסתנן ביניהם המיפלץ, עד עכשיו.

וסוף האירוע המחריד שתואר,

ועוד רבות בעתיד עליו יסופר,

לכותב השורות האלה, הסוף אינו ידוע,

נראה לו שהמבול חוזר והוא אינו רגוע.

10/3/2020

יהיה חיסון

בחדשות הרי הודיעו רשמית,

שהקורונה איננה עכשווית.

מותר כבר לאכול פחות,

ולצאת פעם ביום לפחות.

אפשר להינשא אבל עם מעט עדים,

לבדוק להם חום לוודא שהם בריאים.

גם מותר כבר להתארח במסעדות,

לא כדי לאכול כי אם רק להיראות.

לא מומלץ לבקר בפארקים ובאתרי הטבע,

עקב הזבל שנותר בהם, השתנה שם הצבע.

אבל בגדול, חל שיפור במצב הרוח,

על פניו של פקח עריה החיוך מרוח.

הוא כבר אינו  עוסק רק בזוטות,

אלפי שקלים מוסיף הוא לחובות.

הילדים בבית הספר מוצאים להם מרגוע,

מפני הקפסולות שאמורות אותם לבלוע.

מי שרק יכול לנוע, לאילת בורח,

מלון בתל אביב, רק בדמי מפתח.

בקיצור, בינתיים לבשו מסיכה יקירי,

הרי יהיה חיסון, רק לא אומרים מתי.

8/6/2020

מסיבת סיום למתנדבי קליק

 

גם אנחנו נזדקק יום אחד לסיעוד,

ונרצה אז לדעת, שלא הכל אבוד,

שיש לנו סיבה להתעורר בבוקר,

ושלקבל אמפטיה, זה לא ביוקר.

חברים יקרים, מתנדבים של קליק,

הלוואי וכולם ירצו מאיתנו להעתיק.

אולי חסרה תמורה פיזית לפועלינו,

אבל אין ספק בכך, שמתרחב ליבנו.

 

מרותקי הבית שאתם בטובכם אימצתם,

ולסעוד, בדידות גילם המופלג נחלצתם,

מעריכים ומתברכים בכם עד קצה השמים,

טוב לבכם ונדיבותכם מפכים כמעיין מים.

כך גם מתנדבי המערכת הוירטואלית,

יצרתם למרותקים כמו נוכחות דואלית,

פעילותכם יצרה מרותק בית – מאותגר,

צמא לתוצרי המסך, שיראו בביתו מחר.

 

מדברים אקטואליה ושומעים סיפורים,

משחקים שח ורמי, היסטוריה מתעדים,

מאירים לישיש וישישתו את הפנים,

פותחים פתח לליבו, ממש לבפנים.

וגם לנו זכות להשתלב בתמונה,

אני צביה וטוני וגם אתי ופנינה.

ועל המרכז הוירטואלי, תחת יהוד ליאל,

שבמחשב חסיד עולם, בירך אותה האל.

 

ועל כל אלה וכל סוג של טריק,

אמונה זו שבכיפה של קליק,

ללינדה מוסק, הכרת תודה,

הערב ראוי לנו! וגם לכבודה!

30.6.2019

פסטיבל אידיש במלון בים המלח

א-פורשטאלונג אין ים המלח

גליירנאט יידיש באזיי אונד רומייניש בי שכיינאם,

חיידאר אונד שול, חומש אונד גמרא – אינאיינאם.

שפייטאר גלארנאט ווי אייזנאר פויגל פורט אין הימל,

דוס גאוויין מאיין בארוף, ביז איך הוב באקומאן שימל.

היינט בין איך שוין א-פריילאכאר פנסיונר,

הוב זקס איינאקלאך, סאיז מיר נישט שבייר.

איך שפיל תיאטער אונד זינג אין א-קואר,

קוק מיט נוסטאלגייה, טצו פריראגן דור.

ווס איך הוב טצו דארצאיילען איז גשריבן אויף פאפיר,

איר קאנט קויפן מאיין בוך אין גאשאפט, אודר ביימיר.

אונד איצט זואג איך אייך שולם אונד להתראות,

איך ווינטש קובי מרימי אין ארוויזיון, שמחות.

                                                  13.02.2019 

משפחה בשבועות

מה עושה משפחה בשבועות?

השולחן לפניה עמוס צלחות,

אין שם בשר, המנות חלביות,

והסבא כהרגלו מספר מעשיות.

 

ואז כמובן נשאלת שאלה

איך להתאים לחג מעשיה,

במתן תורה זה הרי התחיל

וגם אנחנו נלך בזה השביל.

 

נתייחס לחג השנה כמו זכה בבכורה

ואת השינויים בשנה, נציין בחדווה,

ועכשיו, ברשותכם,נתחיל, כי החלב רותח,

לראותכם קשובים כך, עושה אותי שמח.

 

מאיה מסיימת כיתה אלף השנה

היא כבר קוראת גם בלי תמונה,

נויה מטפחת גינוני יופי ופורחת

גם מקפידה שמשי אינה בורחת.

 

רון קיבל עתה חגורה כחולה בקרב מגע,

הוא יודע תשובות לשאלות שלא שמע.

נטע בערב הבת מצווה, מסיימת יסודי,

שרה, רוקדת ומציירת באופן אומנותי.

 

אור בנבחרת הרובוטיקה המנצחת

רש"צית המדיה, מביאה לנו נחת.

טל עכשיו בשו-שו, לובש מדים ירוקים,

הביא עם הנבחרת ביוסטון הישג מדהים.

 

שני ושלומי חובקים זוגיות מלבבת

שלראשונה איתנו, בשולחן יושבת.

בגוונים שונים עינת צובעת את כולם,

את כל צבעי הקשת, משווקת לעולם.

 

נפשו בברצלונה, דודו, עינת והבנות,

משי נשארה, עם מורה פרטי ללמוד.

גלית, השנה, משלחת נוער לגרמניה, הובילה

כשרונה לייעץ עם טארוט, גם זוכה בתהילה.

 

נתי וגלית חגגו יום נישואין השבוע,

הם ירדו לערד, כנראה לבילוי פרוע.

אתי זיצר - בת הדודה היקרה,

תמונות, גם גלריה? ובהצלחה!

 

חיים וליסה טסו לארץ, נפרדו מבית המלוכה,

תבורכו על שבחרתם לבלות חג איתנו באחווה.

תקווה ועזרא, תודה שבחרתם לחגוג איתנו כאן,

שמחים אתכם לארח, אתם מקשטים את השולחן.

 

סבתא אידה, כרגיל, מבלה בעיר עם חברה

ובים המלח, בפסטיבל האידיש, גם ביקרה.

סבתא רוזה מעבירה את הימים בחלומות,

אנו דואגים שיהיה לה טוב ונוח לפחות.

 

צבייתי ואני למדנו למצות היטב את החיים,

לבד וגם עם נכדים, ואני נשיא של מעשים.

אתמול, שאלה אותי סגן ראש העיר

"אתם גם עוצרים לנשום, בחור צעיר???"

ומכאן דרישת שלום לאפי ולגילי מעבר לימים

אתם חסרים לנו מאוד, אבל העיקר שתהיו שם מאושרים.

9.6.19

א-גוטען אוונט אייך, בכובדיקאר אוילעם,

גלויבט, איך בין נישט א-פושטער גוילאם.

פון מיר, וואט נואך א-שמטרלינג ארויס קומאן,

מיט קולירן אויף ד-פליגל, אונד ליבע טצו בלומאן.

איך זיץ דו מיט אייך אויף א-באנקעל ווס איז הארד,

אונד טראכט טצו מיר, ווס גשריבען אין מיין כארד.

איך הואב דו גהיירט - לידער פון אלברשטיין,

מהוט מיר גאשולטען, יידר אודער אונד באיין.

פון יוליה'ס יידישא מאמא, הוב איך גאווינט,

הלוואי שפילאן די 'מפוחונים' אויכאט היינט.

מאיין טאטא אונד מאמא, זאנן פון צ'רנוביץ גקועמן,

ד-ראסט פארמילייה באגרובן, הוט היינטיגער הומאן.

מיך, הובאן זאיי גבויארן, אין יפו די-שטוט,

דוס איז ווי טצו וואקסן אין א-קלאיין בוד.

מגיד לסדר תשע"ט

הא לחמא ללא גלוטן שנויה ומאיה אוכלות,

ולהזכירכם, עברה עלינו שנה של בחירות.

נהוג לומר שהשתא עבדי ולבאה בני חורין,

ואכן נגענו גם בירח, ומותר בזה להאמין.

שתהיה לנו מדינה בה כל דכפין ייתי ויאכל,

ושלכל בני עמנו ייטב, בלי יוצא מן הכלל.

ונצא לבלות בטהרן ובדמשק,

ומס הכנסה יפרגן לכל עסק,

הילדים יתגייסו לצ.ה.ל, כדי ללמוד ריקודי עם,

ואתיופים ואשכנזים יינשאו ביניהם, מן הסתם.

הליכוד יחבור למרץ ויחד יקימו קואליציה,

ולנשיאות של מירי רגב, גם תוגש פטיציה.

ביוסטון עדיין ממשיכים ניצחון רובוטים לחגוג,

אותם הובילו טל וחבריו, הזיכרון עוד לא נמוג,

והשנה הרובוטים של אור, גם בדטרויט יככבו,

את הצלחות הנוער מהדרים, בעולם לא ישכחו.

ונזכיר מעט הישגים, בפריפריה של הקהילה,

אנו נוטים לקשור זרים להישגים, לא לתהילה.

מאיה מסיימת כיתה אלף, ומלאת חדווה,

רון, הממונה על ביטחונה, מלא בגאווה.

נויה מדברת רק בעברית שהיא ספרותית,

מוודא שסבא לא יאכיל את משי זיבורית.

בחטיבת ביניים, נטע תתפוצץ מיצירתיות,

היא תדלג שם בקלילות מדמיון למציאות.  

סבא חמי וסבתא צביה טובעים בפעילות,

למרות גילם הם מתניידים, די בקלילות.

בקפה אירופה את הרוזנצוויגים, זכו להכיר,

חוץ משאר הפעילויות, הם גם בצוות שיר.

ההופעה של סבתא אידה, כרגיל משאירה בקומה,

מאז שאפי וגילי בחול, גם הוכפל מחזור ארומה,

מפתחת חיוך צחור שיניים במתקפת נוסטלגיה,

נוטה להיזכר בסבא נחמן, ברגעים של בנאליה.

גם אפרים וזהבה לא הולכים בטל,

הם הביאו נכד לעולם, בעזרת האל.

למדריכת מורים מחוזית, מתמנה עכשיו גלית,

מקווה אני שהיא תהיה לי גם עורכת ספרותית.

עינת מכרה לצ.ה.ל טונות של צבע כחול,

הוא יותז על העזתים בהפגנות ימי החול.

דודו ונתי יום הולדת חוגגים כמעט ביחד,

מה יש לומר, מהחתנים יש לנו רוב נחת.

עלמות החן שמסביבנו, מירה, מאשה ויהלי,

צובעות את ליל הסדר, באור וצבע שיאה לי.

וממש ברגע האחרון, הצטרף הזוג ננטל,

הם חידוש מרענן כמו בראשית שבחלל.

לאלה ולכל שאר הברכות, אנו הערב מייחלים,

וכמובן שרכבת ישראל תיסע וכל חולה יחלים,

ושהעולם יעלה על נס את החינוך בארצנו,

והכי חשוב, שיתגשמו להן כל תפילותינו.

                                            20.4.2019

יקירים – מכבדי זיכרונה של אמי

אתמול בדיוק לפני אחת עשרה שנים נפרד מאיתנו אבי לאחר שבישרתי לו את הבשורה על איחוד משפחתו ששוסעה עוד לפני השואה.

אתמול, בדיוק באותו תאריך בהפרש של אחת עשרה שנים, נפרדה מאיתנו אמי. היום לו הייתה עוד איתנו, היינו חוגגים לה יום הולדת בת 98 שנים.

ללא ספק גיל מופלג המגשר על פני דורות, שואה, תקומה ופריחה מחודשת של משפחה ממקום שבו כבר לא נותרה משפחה.

אני חושב שעשיתי חסד עם הורי בהעלותי על הכתב את פרשיות חייהם על רקע האובדן הגדול ב'טרנסניסטריה' והתקומה בארץ ישראל.

עשיתי גם חסד עם יורשי העצר – ניניהם, נכדי שיקראו וידעו מה דמות לו ומה אופיו של כור מחצבתם.

אינני מבכה היום על לכתה של אמי, עשיתי כל שביכולתי להקל ולהנעים שנותיה האחרונות. אני בוכה על כך שבעת האחרונה לא הייתה אמי במצב שבו יכלה היא להיפרד ממני בנה, ואני לא יכולתי להיפרד ממנה אמי.

אבל ליושב במרומים התשובה והנחמה ואני משאיל ממנו מעט ועוד מעט מהמשפחה והחברים החמים הסובבים אותי.

תודה לכם על הכתף החמה, היו ברוכים. 

29/7/19

מה עוד הם רוצים...?/ חילופי נוער ליונס בינלאומי

 

המארחות והמארחים של הנוער מחו"ל

התכנסו אצל הגולדברגים באופן בהול,

התברר במפתיע שרוב מתוך המשלחת

במארחת ליונס ישראל אכן משתלחת.

לטענתם היה מקום לעוד שפע הנאות

שאנחנו המארחים מנענו מהם לחוות,

ושיש המון שנסתר בנבכי הארץ המובטחת

ושאנחנו המארחים מהם הסתרנו באמתחת.

שרלוטה של דרוקר עם וינסנזה של בהט

יחד עם מייקי של זגורסקי, צעקו בלהט,

אנה וקרולינה של רביב וג'אן של יחיאלי

ג'ורג'יו ונועה ששהו בנס ציונה אצל פלי,

מקסים של רותי וליאוני זו שאצל גולדברג

אלי של לסט יחד עם אנג'לה מבית בניברג,

אליס של פדואל וניקולס שגר עם כפיר

ורואמר של גלבוע שאת כתובתו המיר,

 

ניקולה של משגב ודניאלה שהחנדלים אהבו

וג'יזוס של שחר עליו בברית החדשה כתבו,

נכון שעקב אסון שהתרחש ולא נצפה

לקרופקין נאלץ ניקולה לחדש הצבה,

הלינה גם אלפרידה שאצל פלד התארחה

וג'יקוב שאותו שושנה לתל אביב לקחה,

ואפילו אלמירה ולוסיה משגיא שבאורנית

כל אלה יחד התכנסו באו"ם וקיימו תענית.

אנחנו רוצים לחזור קראו בקול בוכים,

שמעו זאת נציגי האומות והיו נבוכים,

היה לנו טוב ושמח בארץ המובטחת

ומגיע גם צל"ש לכל משפחה מארחת.

שמע המזכ"ל והריע, שמעה גם התקשורת

ומאז אין למצוא אף מקום פנוי על מעבורת.

מכל קצווי תבל נוהרים אלינו לארץ המובטחת

אינם רוצים מלון, רק את דלת ביתינו הנפתחת.

יש לנו במה להתברך חברים, וגם לחוש גאווה

על שניתנה לנו כזו שליחות אנו אומרים תודה.

                                                                            7/9/2019

סוף יולי

אנו בסוף יולי, הקיץ הרי בשיאו,

וכלל לא ברור, מה עכשיו יבוא.

לפי החדשות, מתרבים הנשאים,

ואופטימיסטים לא צופים ניסים.

עברי כתב על 'שבט אחים ואחיות',

ומישהו מוודא שזה לא יוכל להיות.

הובטח לכל אזרח מענק צנוע,

וגם זה בוטל לפני סוף השבוע.

שמאלנים הפכו לפתע אנרכיסטים, 

ובאירן מפוצצים טילים בליסטים.

חיי ראש הממשלה השלישי מאוימים, 

ועל חייו מגנים קשישים עם דגלונים. 

המסעדות יוצאות נגד הממשל,                                                  השאר כמעט ולא עובדים בכלל.                                                  לא שומעים על מקרים פטאליים,                                                 כי שובתים העובדים הסוציאליים.                                               הים מתחנן, לא רוצה לבד בחוף,                                                 לדיירי בלפור פגיעה בעור התוף.                                             עדיין מחפשים לקורונה מין מנהל,                                               קשה מאוד היום, למצוא רב חובל.                                              מה יהיה בסופנו? שואלים האזרחים,                                           כבר לא זוכרים כיצד להיות שמחים.
20.7.20

 

הגדת משלנו במלחמת המפרץ

הננו מסובין כאן ולא בגלל שאנו הולכים בטל,

כולנו מאד חכמים, מאד נבונים, מאוד יפים,

ועל כך נשמע ונשמיע את הברכה וההלל:

 

ברוך אתה השם אלוהינו שבשמים,

בסדר השנה, אנחנו כבר פעמיים.

ובלבד שנקרב לבבות בישראל,

ונקדם בואו של המשיח הגואל.

ואם יש תהייה ובלבול בחוגים,

אצלנו ברעיונות חדשים הוגים,

ושום טיל סקאד או מפרץ בלהבות,

יצליחו את החום להוציא מהלבבות.

אתה שבחרתנו מכל העמים, ותורה לנו נתת,

ראה מה מתרחש פה, ואתה אפילו לא באת.

 

ברוך אתה השם, שהוא אלוהים גדול,

המבדיל בין קודש לחול, בין ימין ושמאל,

בין ישראל ושאר הארצות והלאומים,

שיהיה לאן לטוס מידי שנה לטיולים.

ברוך המבדיל בין טוב לרע, בין חמץ ומצה,

בין ייאוש לבין תקווה, בין מפלגה ומצע.

ומוציא לחם מהארץ וגם מחו"ל,

ונותן לכולם ולזה שיש נותן כפול.

ברוכים אנו וברוך המקום,

ויהי רצון שיתגשם החלום,

ותשהה הבריאות, האחדות וההומור,

בישראל בכלל ובחוג הזה הנאור.

ונאמר אמן וכן יהי רצון,

ושנוכל תמיד לחמוד לצון.

אפריל 1991