MENAHEM MISGAV BOOKS
הספרים של מנחם משגב
סיפורים נוספים
בוא חלום / מנחם משגב 15.11.24
בוא חלום, חבק אותי אליך,
ערפל ראייתי, לטפני בידיך.
משוך אותי מהתהום,
זה תפקידך, אתה חלום.
בוא חלום, הבט סביבך,
אל תחפש מחסה בסככה.
תחווה את מה שאני רואה,
זה לא חלום, זה אכן קורה.
בוא חלום עם עוד חלומות,
תחזקו אצלנו את השורות.
ביחד אולי נייצר השינוי,
מציאות שלחיות בה ראוי.
בוא חלום, ונבנה מחדש,
מקום בו, בבית אתה חש.
שיהיו בו כשלים ומהמורות,
אך גם הגשמה של התקוות.
בוא חלום ותהפוך למציאות,
אותה נוכל לראות בבהירות.
לדחות מאיתנו את כל מה שתפל,
ולהחזיר את האור לעולם האפל.
הדרום אדום / מנחם משגב 25.1.24
בט"ו בשבט נצא לנטוע,
באדמה מעט לנגוע.
נצא סוף סוף מהממד,
לנוף יותר נחמד.
אומרים שלא יהיו טילים,
או שאלה הן רק מילים.
אני זוכר כמו בחלום,
שנסענו לדרום אדום,
כלניות בצבע דם,
צבעו את העולם.
הדרום אדום גם בימינו,
אך מדמם של חללינו.
אזעקות אצלנו, כבר אינן כה נשמעות,
'הותר לפרסום' מחליף אותן בחדשות.
הלוחמה על קיומנו מגוונת,
כבר לא רק עם אש מכוונת.
מאבק בעולם בדעת קהל עויינת,
שאף בבית הדין בהאג מתקיימת.
ועכשיו שוקלים בארגוני הטבע,
לצבוע את הצפון באותו הצבע,
אך לא כדי שנצא לשם לנטוע,
ומשדה כלניות לקבל מרגוע.
כי אם לשמור על הבית ועל האומה,
כי גם עם לב שבור, אנחנו החומה.
עם של ארץ ואמונה / מנחם משגב 8.11.24
כשהשמש שלנו שוקעת,
את האור מאיתנו מונעת,
האנשים היו לדחלילים,
נשאבים מתוכם החיים.
כשנעלם האור מחיינו,
נמוך הדופק בעורקנו,
אופק לא צלחנו לראות,
בספקות מלאו הלבבות.
היינו עם של ארץ ואמונה,
במנהיגים הייתה לנו גאוה.
עכשיו כששוקעת השמש,
והיום לא נראה כמו אמש,
מתרוקן לו תרמיל העזוז,
התקווה הפכה אוצר גנוז.
אלוהים אל תיתן לנו ליפול,
לאבד ארץ ואמונה, זה הכל.
אנא משח בשמניך מנהיגים,
שאת האופק לגלות יודעים,
רק אז תהיה לנו תקומה,
והעם יחזור להיות אומה.
עיר הרשע / מנחם משגב / 16.10.23
כשחרבות אש פלחו את הרקיע,
והשמש מבעד החשיכה הפציעה,
שעטו כוחות רשע מבעד גדרות,
ממולם ריכוזי בתים אדומי גגות.
הם דהרו בחדווה על אופן ורגלי,
כדי לקטוף מעץ החיים את הפרי.
בידיהם מאכלת וכלים יורקי אש,
המון צמא דם שממוות לא חושש.
הם חדרו לכפרים של עובדי אדמה,
אנשים שעוסקים בלחלוב בהמה.
היו שם סבים וסבתות ושארי בשר,
וילדים שלא יודעים מה אסור ומותר.
הם טבחו ושרפו וראשים גם ערפו,
לא חשו כל צער כשהאימהות בכו,
וכאשר מהטבח הזה הם קצת עייפו,
את הנותרים להעברה לשאול אספו.
בין שדות ותלמים מחוללים צעירים,
ידוע ששם סיפורי אהבה נרקמים.
הזעקה, בני העוולה הגיעו הלום,
העירה את זוגות האוהבים מחלום.
הם החלו לנוס, לחפש מחבוא,
הסתתרו בין עצים ובתוך מספוא,
את חלקם השיג המוות באש הנבלים,
אחרות ואחרים נעקדו והיו לחטופים.
שיירת הרשע חזרה לשאול בצהלה,
בנכסיהם ילדים, נשים ואישה זקנה.
ועכשיו העם שרוי באבל ובתדהמה,
ועל ילדיו החטופים מצפה לבשורה.
כוחות המגן מכים עתה בעיר הרשע,
ויש כאלה בעולם הזועקים: זה פשע.
לנו שנותרנו מאחור, הלב כואב,
אך יש בנו תקוה ותפילה בכל לב,
שאת הנפשות שנחטפו נראה חוזרות,
ועיר הרשע תיעלם כמו חלום בלהות.
אמן כן יהי רצון.
צדדים חדשים למציאות / מנחם משגב 18.4.24
בימים אלה כשאני בבוקר מתעורר,
זה כמובן, אם בלילות אני לא ער,
אני חש כמו נמצא בעולם אחר,
והגילוי הזה אותי תמיד מצמרר.
המציאות מגלה צדדים חדשים,
מידי יום, המראות יותר קשים,
אפילו הקשישים מביננו אינם זוכרים,
תקופה כה ארוכה בה נשברו הכללים.
התחלנו עם מארה שעשתה אותנו חולים,
נדרשנו להתבודד עם מסיכות וחיסונים.
כשרק התחלנו להרגיש בריאים,
יזם הממשל חקיקה של חוקים.
הם דרשו שינויים במערכת המשפט,
מפגם בדמוקרטיה לא היה להם אכפת.
הציבור התקומם, יצא אל הרחובות,
האופוזיציה טענה שזה חלום בלהות,
ושטועים ומטעים מקבלי ההחלטות.
הממשל לא ניסה להתגמש ולרצות,
ואין סוף הפגנות גדשו את החוצות.
בשבעה באוקטובר חל שינוי באוויר,
נושא המריבה השתתק מקיר לקיר.
אויב שטני פרץ את גבולותינו,
כשאנו לבושים רק בתחתונינו.
לא אכנס כאן לפירוט הזוועות,
העם מכיר היטב את התמונות.
הצבא התעשת, הלם באויב,
שאת בני עמנו, מאוד מתעב.
האויב רצח ואנס אזרחים חסרי ישע,
ואף ילדים קטל, יש יותר מזה פשע?
כשנסוג למערות שחפר למסתור,
לקח אתו חטופים רבים אל הבור.
סביב הארץ נפתחו שערי גיהינום,
הצטרפו אויבים מצפון, גם מדרום,
ואפילו ממזרח הגיעו שליחי שטן,
מצוידים בנשק שנאה ופגיון בנדן.
צבא הגנה למולדת התפצל בגבולות,
לחזית הראשונה החליט לתת הנחות,
היה צורך לשמור עכשיו על הגבולות,
אלפי אזרחים פונו, עזבו בתים ונחלות.
משפחות החטופים ליבם נקרע מדאגות,
הזעקה 'שחררו עכשיו', נשמעת ברחובות.
העולם הנאור שהוא ידיד הממשל שבמצוקה,
עקב לחץ אנטישמי, מוסיף גם קיסם למדורה.
ואז ביום אחד מצטרפת ממלכת כורש בגלוי,
כי עד לאותו יום היא פעלה רק כתומך סמוי.
מאות טילים זדוניים נורים על המדינה,
שלאזרחיה נוספה עתה, תחושת חרדה.
מדינת ישראל יוצאת בשן ועין מזו המתקפה,
תודות לקואליציית ידידים וגם מעבר לגדה,
אבל העתיד הקרוב אינו מנבא טובות,
אנו מדשדשים במקום ומקבלים מכות.
אפילו מהחזית הראשונה שאותה הדברנו,
נורים עלינו טילים מאויב אתו טרם גמרנו.
לכל הרע הזה כיוונתי בראשית דברי,
רוצה לזעוק בכל כוחי, די!, די!, די!
אנו נרים את הראש
מנחם משגב '29/10/23' 25/11/24
כשהבוקר מאיר והשחר עולה,
למרצחים בביתך אינך מצפה.
אתה מחפש לילדים מחסה,
ואת בכיו של התינוק מהסה.
לא בכל עם חווים כזו חוויה,
רוב האנשים מביעים תמיהה.
יש המאשימים בהפצת גוזמא,
ואתה נותר עם שבר ואכזבה.
חברים וחברות יקרים - בני עמי,
גם בימי דוד נלקחה עיר בשבי.
זו ציקלג שנחרבה ויושביה בנהי,
ודוד וצבאו את הנחטפים הביא.
מימי בראשית ידענו משברים,
תמיד היינו מוקפים בשונאים,
ידענו להתגבר, לנצח, לא לוותר,
כי אין בעולם עבורנו מקום אחר.
גם במאה זו, שנת עשרים ושלוש,
עזרו אומץ, אנו נרים את הראש.
נלקק ונחבוש את הנפש והפצעים,
נלמד מטעויות ונהיה יותר חזקים.
והעיקר, נוודא שיחזרו כל החטופים,
ויהיו מעכשיו בחום ואהבה עטופים.
ושחרבות הברזל יחזרו לנדנן,
וענו נישא בליבנו תפילה כאתנן.
אמן כן יהי רצון.
התחושה הכואבת...
מנחם משגב 26.8.24
בא לי לכתוב על משהו חי,
מהמוות והעצב היה לי די.
בא לי ללטף אפילו ארנבת,
שאשכח התחושה הכואבת.
בא לי לצחוק ללא מעצור,
ושאת החושך יבטל האור.
צפיתי היום בסרט מרגש עד דמעות,
בו כלב עוצר פעוט מלטפס מדרגות.
כמה רגישות טמונה אצל החיות,
וסביבנו אטימות מעוררת תהיות.
ועכשיו לקראת טכס הזיכרון,
למחדל אוקטובר שהפך לאסון,
מתחרים הנשיא, העם והשרה,
איזה מהשלושה, ירבה שררה?
התעשת נא עמי, פתח את הלב,
הפעל התבונה, לקולות הקשב.
ישראל של כולנו היא המכורה,
ורק לה גם היום זכות הבכורה.
מנחם משגב – לא 'סתם' סופר
נובמבר 2024
נכחתי בטכס השקת ספרו האחרון של מנחם משגב, 'דרום אדום בין רהט לרעים'. זה היה אירוע בלתי נשכח, אולי בעקבות דברים שאמרה לקהל סיגל מנצורי – אימם של שתי הבנות לבית מנצורי שנרצחו במסיבת הנובה באוקטובר 2023. היושבים באולם לא הצליחו לעצור את הדמעות. משפחת מנצורי הינם שכניו הקרובים של מנחם משגב והוא הקדיש את ספרו לזכרן של הבנות.
ביקשתי לשמוע מעט על הסופר שמאחורי הספר והנה מה שליקטתי במהלך שיחה עם מנחם משגב:
מנחם משגב נולד בשנת 1950 ביפו (ג'באליה), חי שם עד גיוסו לצה"ל, מה שהיווה את המצע לספרו 'פלפל חריף בשני גרוש'. מנחם בוגר ביה"ס תיכון 'הולץ' במגמת תעופה, בעל תואר הנדסאי מכונות וחומרים, BA במנהל עסקים ו-MA בתקשורת. עבד בתעשייה האווירית בתכנון מטוסים ובהמשך עסק בשיווק פרויקטים של תעופה. במהלך עבודתו בתקופת האינתיפאדה, נשלח עם משפחתו לשנתיים וחצי כשליח קהילתי מטעם ההסתדרות הציונית למדינות המערב התיכון בארה"ב.
מזה עשרות שנים מנחם שר במקהלות, איתן גם נסע להופעות בחו"ל. היום הוא שר בחבורת הזמר '4 עונות' בהוד השרון - עירו. כל אותה תקופה הוא מצא הנאה גם במשחק בתיאטרון והיום משחק בתיאטרון הקהילתי 'בית היוצר' בעיר.
מנחם כתב את ספרו הראשון 'הקללה של הינדה' בשנת 2009. הספר נכתב בעקבות גילוי ואימוץ מחדש של עשרות מבני משפחתו שאבדו בעקבות השואה ולא נודע קיומם עד שבעקבות בקשה מאביו, יצא מנחם למסע חיפוש של למעלה משנה שבעקבותיו נוצר האיחוד ואז גם אביו נפטר. ההתרגשות שחווה יצרה אצל מנחם את הצורך להעלות על הכתב את הסאגה המשפחתית. עם סיום כתיבת הספר החליט להמשיך ולכתוב ואכן ספרים ממשיכים להיוולד אצל מנחם עד היום.
מנחם מתגורר עם רעייתו, משפחות שתי בנותיו וששת נכדיו, באותה שכונה בעיר הוד השרון. הוא חבר פעיל במועדון המתנדבים 'לב ארי' של ארגון הליונס בה"ה ומעורב במפעלים קהילתיים בעיר.
מנחם נשוי מאז 1971 לצביה, ילידת 1951. צביה בעלת תארים במדעים וחינוך, גמלאית של משרד החינוך. ניהלה שני בתי ספר בר"ג, את מחלקת החינוך היסודי והפורטל החינוכי העירוני. בעיריית הרצליה. שותפה נאמנה לכל הפעילות והמעורבות החברתית בעיר הוד השרון.
להלן הספרים שכתב מנחם משגב:
הקללה של הינדה – רומן משפחתי
דברים שרציתי לומר – ספר שירים
מחברת הסיפורים של סבא – ספר ילדים
פלפל חריף בשני גרוש – רומן
קושר המעיים – רומן
קומה מינוס חמש – רומן עתידני
מרגל בסלון – רומן משפחתי (נכתב יחד עם דר' ש. וקסלר ז"ל)
בשם המוסד – רומן
נגיף של אהבה – רומן בעת קורונה
דגים אינם שותקים – רומן (האנשת חיות)
דרום אדום בין רהט לרעים – רומן בעת מלחמה
מנחם כתב עוד שלושה עשר ספרים שלא יצאו לחנויות היות ונכתבו למסגרות מוגדרות כמו: נכדיו ליום ההולדת הראשון שלהם, היחידה הצבאית של מנחם, חבורת החברים הקרויה 'חבורה שכזאת', הפארק האקולוגי בה"ה שבו מנחם מעביר סיורים, ספר לבני המחזור בתיכון וכמה ספרי שירה. בימים אלה הוא מסיים כתיבת ספר על חבריו הקרובים, בשם: 'כשהתחלנו לגעת'
עיר הרשע / מנחם משגב / 16.10.23
כשחרבות אש פלחו את הרקיע,
והשמש מבעד החשיכה הפציעה,
שעטו כוחות רשע מבעד גדרות,
ממולם ריכוזי בתים אדומי גגות.
הם דהרו בחדווה על אופן ורגלי,
כדי לקטוף מעץ החיים את הפרי.
בידיהם מאכלת וכלים יורקי אש,
המון צמא דם שממוות לא חושש.
הם חדרו לכפרים של עובדי אדמה,
אנשים שעוסקים בלחלוב בהמה.
היו שם סבים וסבתות ושארי בשר,
וילדים שלא יודעים מה אסור ומותר.
הם טבחו ושרפו וראשים גם ערפו,
לא חשו כל צער כשהאימהות בכו,
וכאשר מהטבח הזה הם קצת עייפו,
את הנותרים להעברה לשאול אספו.
בין שדות ותלמים מחוללים צעירים,
ידוע ששם סיפורי אהבה נרקמים.
הזעקה, בני העוולה הגיעו הלום,
העירה את זוגות האוהבים מחלום.
הם החלו לנוס, לחפש מחבוא,
הסתתרו בין עצים ובתוך מספוא,
את חלקם השיג המוות באש הנבלים,
אחרות ואחרים נעקדו והיו לחטופים.
שיירת הרשע חזרה לשאול בצהלה,
בנכסיהם ילדים, נשים ואישה זקנה.
ועכשיו העם שרוי באבל ובתדהמה,
ועל ילדיו החטופים מצפה לבשורה.
כוחות המגן מכים עתה בעיר הרשע,
ויש כאלה בעולם הזועקים: זה פשע.
לנו שנותרנו מאחור, הלב כואב,
אך יש בנו תקוה ותפילה בכל לב,
שאת הנפשות שנחטפו נראה חוזרות,
ועיר הרשע תיעלם כמו חלום בלהות.
אמן כן יהי רצון.
דרום אדום - בין רהט לרעים מאת מנחם משגב
הספר "דרום אדום – בין רהט לרעים" מזמין את הקוראים למסע אחר הזהות הישראלית על רקע נופי הדרום, כשלפתע מתרחש אסון השבעה באוקטובר. אסון מתעתע ומבלבל שאחריו לא נותר לנו אלא לאסוף את השברים ולהרכיב בעזרתם מחדש את הזהות שלנו כישראלים.
מנחם משגב הקדיש את הספר לזכרן של נורל ורויה, הבנות של שכניו - משפחת מנצורי, שנרצחו במסיבת הנובה, ואף דאג לשלב את דמויותיהן בעלילה.
"איתן שב לדירתו נסער ומרוגש. יופייה ואישיותה של נור סחררו את חושיו. בצד המשיכה העזה הייתה גם התלבטות. הוא לא התנסה מימיו בדילמה כזו. מחשבותיו דהרו קדימה. 'מה יקרה אם באמת נתאהב ונהפוך לזוג? איך אציג את בת זוגי הערבייה להורי, למשפחתי, לחברי? ואיך בכלל אתקבל על ידי משפחתה? הם עלולים לרצוח אותה בגלל כבוד המשפחה הרמוס כביכול, ואולי גם אותי'".
"דרום אדום" הוא סיפור על חיבור בין שתי משפחות שמגיעות מקצוות שונים בחברה הישראלית. מי שמחבר ביניהן היא רופאה צעירה מרהט שמתאהבת במהנדס כבישים צעיר שעובד על כבישי הנגב ומתאהב בה בחזרה. באמצע הדרך הגיאוגרפית והנפשית בין המשפחות מתחולל פסטיבל רעים, שפוצע פצעים עזים באהובים עליהם ובליבם.
סיפור אהבתם הבלתי אפשרי מכה שורשים, למרות המציאות הישראלית הבלתי נתפסת, ותוך כדי גילויים פנימיים מפתיעים שאף מעמיקים את הקשר ביניהם ואת זכותם על הארץ הנוראה והנפלאה הזו. "אהבה מנצחת" זו אולי קלישאה, אבל קלישאה מתוקה מכל.
מביאה כאן שורות מתוך דבריו של המחבר באירוע ההשקה של הספר: "אתמול חגגתם אתי – בני משפחה וחברים, את השקת ספרי האחרון. הייתי מרוגש למדי מול המיקרופון ולא הצלחתי להביא את סיפור היצירה. אגולל ברשותכם את סיפורי התחנות בכתיבת הספר.
חשתי צורך בהנפת דגל לאומי חדש, כזה שיציג בפני המתכחשים לזכותנו על הארץ הזו מין הוכחה שלא ניתנת לערעור על בעלותנו ההיסטורית על האדמה הקרויה ארץ ישראל. בניתי דמות שגדלה להיות מהנדס האחראי על סלילת כביש 6 דרום. תכננתי שבמהלך הסלילה ימצא מטמון ארכיאולוגי שיענה על הצורך היצירתי שלי. לספר שאכתוב, תכננתי לקרוא 'בור בכביש'.
התחלתי בכתיבה ואז הגיע השבעה באוקטובר 2023 הארור ותוכנית הכתיבה שלי השתנתה. העבודה על תוואי הכביש הדרומי חייבה הסתכלות פנימית על יישובי הבדואים, שרבים מהם נדרשו להתפנות. הכתיבה עכשיו נתנה מקום לנושא הבדואי, למעשה הרחקתי לכת ובניתי אפילו רומן בין גיבור הספר ובת זוג בדואית –
סטודנטית לרפואה שווידויים במשפחתה מוסיפים לגילויים הדרמטיים בסיפור. הגיבור בספרי מתגייס עם פרוץ המלחמה ובמהלכה מאבד את רגלו. בתום תהליך השיקום הוא חוזר לעבודתו ואז מתגלה בולען בתוואי הכביש
הנסלל ואני מגיע לפסגת החלום הספרותי שלי. כמובן שבתיאור הספרטני הנ"ל דילגתי על כל מה שמעניין ומרתק בספר, אבל אתם יכולים להשלים את החסר ע"י קריאת "דרום אדום - בין רהט לרעים"
כמי שמכירה מקרוב את אירועי דרום אדום שנערכו באזור לאורך שנים, ובעלת משפחה רחבה של מפונים ניצולי השבעה באוקטובר במושב נתיב העשרה, הספר "דרום אדום" הוא אחד מהמרגשים שקראתי בשנה האחרונה. שילוב של מציאות ופרוזה המנוסחים קולח, רהוט ונוגע ללב.
ממליצה בחום!
מנחם משגב, יליד שנת 1950, פרש מהתעשייה האווירית בשנת 2009 ומאז פרסם 10 ספרים. רוב ספריו תורגמו לשפות זרות ומופצים בעולם. כשאינו עוסק בכתיבה, מנחם מתנדב בארגון ה'ליונס'.
"דרום אדום - בין רהט לרעים" מאת מנחם משגב,
SEE THE TRUE LIGHT 4.11.23
LET ALL THE NATIONS KNOW,
WERE DIMONIC EVIL GROW.
AS THE BABY IN THE STOVE COOKED, PARENTS ON SITE LOOKED. fATHER KILLED NEAR SON,
AND KILLER HAVING FUN.
GRANDMA DRAGGED TO HELL,
THERE IS STILL A LOT TO TELL.
PEOPLE WHERE EVER THEY LIVE,
A THOUGHT THEY SHOULD GIVE.
RAPE AND KILL YOUNG WOMAN
DOES THIS RELATE TO HUMANE?
PALESTINIANS ARE TOOLS IN THIS GAME,
IN 'HAMAS' EYES, THEY HAVE NO NAME.
USED AS SHIELDS IN HOSPITALS AND SCHOOL,
THEIR LIFE MEANS NOTHING, THIS IS THE RULE.
I WROTE MY PAIN IN WORDS,
THAT ARE SHARP AS SWORDS,
WITH SOME HOPE TO REACH OUT,
TO PEOPLE WHO HAVE A DOUBT.
MAY GOD HELP YOU SEE THE TRUE LIGHT,
EVEN IF IT STILL HARDEN SLEEP AT NIGHT.
The flood is back
It appears the flood is back once again…
One day God turned to big brother, and said to him,
“Build yourself an ark and shut yourself in.”
Thus did God in many, many places,
Imprison people, closing doors in their faces.
For without any warning, from China there came,
(That land with more people than anyone can name…)
A tiny thing, infinitesimally small,
That turned out to be a monster that could make nations fall.
People had no clue, they just didn’t know,
That where that thing was, you’d better not go.
But the devilish monster went roaming afar,
Afflicting sons of Jacob and sons of Hagar…
Some got sick, others upped and died,
And experts declared ‘a pandemic’s arrived.’
Instructions were issued: all must wash hands,
With soap and with water, you must heed the commands.
But washing solved nothing, the death toll increased,
For the monster, it seemed, on humans did feast.
So experts round the world began to take pity,
On suffering sufferers in town and in city...
“To stop this monster between humans from going,
Close off your nostrils and keep the virus from flowing.”
The way to do it, is wear a mask on your face,
And beware of gathering all in one place.
But soon it was clear that masks weren’t enough,
The devilish virus was tougher than tough.
He wandered and infected folks everywhere,
They tried hard to stop him, but the monster didn’t care.
So all the world leaders gathered together,
They had to do something, this disaster to weather.
“No more flights” came the decree,
“Human lives are not in some random “lottery”,
And those who had recently come back on a flight,
Must isolate at home, both morning and night.
Yet despite what these harsh measures could do,
The number of infections just grew and grew.
Doctors and clinics begged for assistance,
And the economy was found to have little resistance,
Religious folk held rites with numbers small,
While banks and capitalists bought nada at all.
There was a sense of Gog and Magog,
As the demon virus spewed out of hell’s fog.
And only the ark, the house of big brother,
Sailed calmly along - on sand, not on water.
And thanks to the stolid defense from within,
The monster virus hasn’t found its way in…not yet.
For the end of this horrific tale has not yet unfolded,
And much more to come remains to be ‘tolded.’
To the writer of these lines, the finale’s unknown,
It seems the flood’s back! - and we’re all on our own…
Menahem Misgav
Special Edition
The weather’s not warm, it’s quite cold,
The winter’s still here, so we’re told,
As Jews prepare for our Passover,
And the Christians for their Easter,
All at once, without warning,
Comes a dire threat this morning.
The broadcaster gives us a menacing glare,
And tells of an evil “Corona” in the air.
It is wet and slimy like spittle,
With no respect for laws, not even a little,
When infected, you gasp for breath,
If you’re over sixty, it could mean death,
Everyone stay inside and beware!
Make no plans to go anywhere,
Medics will come to take samples in flasks,
And everyone, yes everyone must wear masks,
There’s not enough oxygen gear in the world,
On screen an image of Corona is unfurled.
In just a few days it has changed things forever,
Enemy countries now speak to one another,
No flights to anywhere, no place to go,
The theaters are closed, there won’t be a show…
Even couples’ fertility hopes can’t be met,
There’s a 2-meter gap between genders, don’t forget…
As the broadcast ends, a gloomy message is heard,
And everyone’s shocked at the momentous word:
“No grandpa and grandma at the Seder this year,
Just the family at home, that’s perfectly clear!”
From every household came wailing and ‘boo-hoo’,
“Why do we deserve this, and more elections, too?!”
And now that the suffering has no end in sight,
Our glorious PM is on TV every night,
“I guarantee, after the holiday there won’t be a thing.”
His statement is believed, for he’s BB the King.
And ever since the broadcast that our lives did shatter,
We’ve been stuck in our homes – to sleep, eat and get fatter…
Menahem Misgav Independence War 2
If only I could, if only I would,
Be in Tahiti sunshine, getting a tan for good.
And if I could, and had the chance,
I’d fly in a hot air balloon, in the clouds I would dance.
It’s hard to believe that I’m only dreaming,
That I’ve peeked into heaven, at least so it’s seeming,
And how all of this fully occupies my mind,
As my star is falling, while I’m alive, I find...
Even if I wish it not,
And really don’t want what we’ve got,
I hearken to what’s said by each speaker and website,
And see the world collapsing, without putting up a fight.
This illusory reality unfolds before my eyes,
And it’s hard for me to relate it all to God’s unearthly cries.
This nightmare lasts days, and the news is hell,
People get worse between editions, they’re not getting well.
And after another night of fitful sleep,
And my gloomy face stares back at me as into the mirror I peep.
I have made an innovative, bold decision,
You could even say I had a revolutionary vision.
To rise up and fight the virus villain,
Destroy its fortress, God be willin’.
And all humanity will do as I,
Fearlessly and bravely, without a moment’s sigh.
And even if I do not wish to fool with trifles,
I must carefully choose my type of ‘rifles’.
I must, of course, find where the foe is weakest,
To mobilize an army whose command I seekest,
I have gathered much intelligence you see,
From Jerusalem and all the way to Kentuckee,
I wrote a protocol below in my hand,
Against this weapon the foe cannot stand.
He has a weakness for alcohol, be aware,
Soap of all kinds make him beware.
Contact with humans the opponent seeks,
As if he were a friend, but with a stench he reeks,
So equipped from head to toe and resolutely bent,
I strode into battle, with the others I went.
We did not spare the weapons, it was a war hell hath made,
We tightened our ranks and gave the wounded first aid.
The battle lasted weeks; it dragged on for months, almost senseless,
The vapor of alcohol had made hazy our defenses.
Passover is over, Muslim Ramadan has passed,
And even the Christians’ Easter, had gone by at last.
Slowly signs of victory began emerging in our sight,
Police cars and ambulances less visible at night,
During the Tishrei holidays, hotels their guests enfold,
Human contact is allowed - from now on we are told.
Grandmas and grandpas can again help out at last,
And no one suffers, or gets out of breath too fast.
Thank God we beat the virus, my fellow humankind,
Students to their studies at last can turn their minds.
Businesses will recover, we know that will come to be,
But we must be on guard, from another virus to stay free.
And may a government pure, and with vision arise,
Towards this goal, with all our hearts, we ardently strive!